הדרך ליציאה מהבית כרוכה בהמון מטלות מטלטלות,
מצבי רוח משתנים,
מבטים מרובים על השעון,
ובקיצור-
יש תחושה כאילו במוח שלי רץ עכבר על גלגל בתקווה להספיק הכל- ובאווירה טובה.
רק שלא תמיד יש אווירה. ולא תמיד היא טובה.
לפעמים זה מאוד תלוי גם לאיזה קו הגיעה כוס הקפה שלי- כלומר כמה הספקתי לשתות ממנו.
כלומר האם נתנו לי רגע לשבת הבוקר ולבהות.
עם השנים הבנתי שבשביל להצליח לצאת מהבית, וליהנות מזמן איכותי בחוץ, או להגיע בזמן למפגש חברתי שמפרה את הבנות, ובעיקר את נפשי, אני נאלצת לעשות כל מיני הנחות.
ואט אט שמתי לב שאני לא היחידה שעושה את ההנחות האלו...
בתחילת דרכי זה הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.
מה אני אמורה לקחת?!?! ואיך לא אשכח כלום?!
סינר הנקה/ או בקבוקים עם תיק ששומר על קור וחום, חיתולים, משחות, בגדי החלפה, מים, נשנושים, ארנק, שמיכה אם יהיה קר, קרם הגנה וכובע אם חם, והיד עוד נטויה, אבל המקום בתיק מוגבל,
ואז- נוספת לה גם שקית.
וככה מצאתי את עצמי נגררת לרכב יום אחר יום, עם ציוד על הגב, שקית ביד, ילדה על הכתף, ולפעמים סלקל שעובד על שריר המלח פלפל בזרוע שלי.
לאחר מכן זה הפך לילדה על הכתף וילדה אוחזת בכף ידי, אותה כף יד שגם אוחזת בשקית עם הדברים שלא נכנסו בתיק.
תוך כדי שאני כותבת, אני תוהה... למה כל המאמץ הזה?
אולי אני בכלל מטורפת שהעזתי לעשות זאת?
אבל התשובה היא לא.
המאמץ של המעבר היה שווה את השקט הנפשי שקיבלתי ממפגש איכותי עם עוד נשים טובות.
(שהפסיקו במשך הזמן לשאול אותי: בת כמה הילדה ואם אני מניקה או איזו לידה הייתה לי, כמה היא שוקלת ואיך הלוז שלנו... ועברו לשאול אותי פשוט מה שלומי, ואיך שרדתי את הבוקר או למה אני נראית גמורה).
אבל בכל זאת
כל יציאה מהבית
עד היום
היא מסע.
יש בקרים שהן קמות ברע, (לא מפסיקות לריב\ עושות הכל הפוך בכוונה\ הכל נשפך או נופל...)
ואז גם אני קצרת סבלנות דווקא בבוקר הזה ולכן הכל נראה לי נורא...
לעומת בקרים אחרים שהן מאוד עסוקות בשלהן, והכל זורם על מי מנוחות,
אבל לארגן אותן זה אומר להפריע את שלוותן...
כך או כך. תמיד יש איזה אתגר להתמודד איתו.
והימים האחרונים העלו לי את כל ההנחות שעשיתי עם השנים על מנת לצאת מהבית, או הנחות שראיתי שנשים אחרות עושות לעצמן בשביל לצאת מהבית... ובעצם. גם אבות.
להלן ההנחות (מצאו את עצמכן):
1. הנחה בנוגע לניראות שלי- קוקו מרושל, או גולגול שינסה לחפות על חוסר הזמן להתעסק בעצמי, טיץ שכבר ספג כתם (או חור) וטריקו פשוטה שתזכיר לי שעדיין בא לי להרגיש בנוח כמו בבית גם אם אני בוחרת לצאת ממנו.
2. הנחות בנוגע לאוכל- לא לצאת עם אוכל ונשנושים לילד מהבית. קונים בחוץ. מסתדרים עם מה שיש לאחרים.
3. הנחות בנוגע לארגון הילד- לא משנה מה הוא לובש, גם בגד גוף עם כתם הולך, גם מגיע שלב של בריחה והשתוללות בבית ולא תמיד מספיקים לשטוף להם פנים, צחצוח השיניים הוא במרדף בין לבין, ואם תוך כדי שאכלו משהו כבר החולצה התלכלה אז לא בטוח שמחליפים להם לחדשה ונקייה.
4. הנחות לגבי התזונה שלנו- להאמין שאת תסתדרי אם לא תאכלי. הנחה שקל לנו ליפול אליה. לא אורזת לעצמי אוכל. רק לילד, סמוצ'י או מרק טחון ושקית במבה. הנחה לא טובה. כי אנחנו נהיות רעבות וצמאות ואף אחד לא מבטיח לנו שכשנגיע הביתה נוכל לשבת רגל על רגל ולאכול בנחת. תמיד תמיד לקחת איתך פרי וירק לעצמך. ואם אפשר כריך מושקע הרי זה משובח. גם קרקר יבש זה בסדר.
5. הנחה בנוגע לארגון ציוד לתינוק-
פשוט לצאת, בלי מספיק דברי החתלה או ביגוד, או בכלל ציוד למקרה חירום. כי אם יהיה משהו נחזור הביתה מהר וסלאמתכ.
6. הנחה לגבי מצב הבית- מהפכה של צעצועים בסלון, מגדל בבל בכיור המטבח, ומיטות עם שמיכות הפוכות, ועל השולחן נשארת כוס הקפה שמזכירה לאיזה קו שתינו ממנה הבוקר ואיזו אווירה הייתה.
אני מאמינה שהיד עוד נטויה עם רעיונות...
בשורה התחתונה אני מרגישה שעדיף לצאת מהבית גם עם "הנחה" וויתור, משהו שלא אעשה אותו בצורה המושלמת והמתוקתקת שהוא יכול להיות.
כי הערך של היציאה הוא גדול יותר מכל המטלות המטלטלות שיישארו בבית.
וגם, ארגון הוא סוג של תירגול!! (באמת שעם השנים למדתי להיות יעילה הרבה יותר, והרבה דברים מתרחשים באוטומט כי אין מצב לצאת בלעדיהם).
ולילדים מצבי רוח משתנים, לפעמים יאפשרו לנו לארגן בנחת ולפעמים לא ואז נצטרך לעשות וויתורים.
אז תדעי... זה ממש בסדר אם לא הכל מתוקתק ומאורגן- מה שהרווחת מהיציאה הוא החשוב.
ומה הוויתור שלי...?
הגולגול המרושל שעל ראשי שלנצח יזכיר לי את ההנחה שלי במסע היציאה מהבית.
כל אחת וההנחה שלה (:
