תיירים משונים אנחנו

מה עושים רוב התיירים?

קמים סביב שבע שמונה.מתמתחים במיטה. מגלגלים את הפיד או את אתר החדשות של המדינה שלהם. שותים קפה בנחת. וסביב תשע עשר יוצאים לטייל.

מה אנחנו עושים?

קמים בשלוש. אוכלים. רודפים. מלבישים. רודפים. שותים קפה. עוגיות (הן מרגיעות את המצב הכללי), ואז שוב רודפים. בשש בבוקר כבר יוצאים לטייל.

בדרך כלל פותחים את היום בזריחה. כי לא נעים לצאת לפני מחשש להעיר את כל דיירי הקראוונים שלצידנו. אחר כך מתקתקים ארוחת בוקר במקביל לרדיפה אינסופית לשני כיוונים שונים. ובשמונה הרכב מונע. ליעד הבא.

הטיול הראשון עם הזריחה- כשכבר אי אפשר להיות סגורים בקראוון.

תיירים משונים אנחנו. מגיעים לכל מקום בדממה המוחלטת שלו. מרוויחים רגעי חסד עם הטבע. ובמקרה הממש עמוס פוגשים כמה פנסיונרים עם מצלמה וכלב.

בשש בערב כבר היום שלנו מגיע לקיצו. קצת צובט לראות את העיניים האדומות של הבנות. מרוב עייפות מוחלטת כמובן. אבל הן לא מרפות. מתרגשות מהכל. רצות. משתוללות. בעצם הן לא מאפשרות גם לי ולאורן להרפות.

כנראה הן מזכירות לנו שילדים זה שמחה, אבל שזה גם אומר שאין הרפייה בשנים הראשונות. אחר כך לפי השמועה הם מרפים מאיתנו (?!?!)

לילה טוב מגיע ממש מהר. כי בעקבותיו גם הבוקר מתחיל בחשכה.

ג'ט לג הסתלק כבר.

ובתוך כל העייפות הספקנו לטייל עם הזריחה.

לתור את שמורת dead horse המהממת ביופייה.

לאכול בעיירה cottonwood, ישנה וציורית כזו כמו של פעם .

ולראות שרידי טירה. טוב שם לא באמת ראינו משהו כי הבנות רק ברחו וברחו ו... ברחו. וניסו לטפס על כל מיני שלטים בשמורה. בקיצור. חגיגה.

נ.ב

למרות כל האנרכיה- כיף לנו.

למחרת בבוקר ניצלנו את הערות המוקדמת ליציאה לסדונה. ממש פלא טבע.

עשינו שני מסלולים

Cathedral rock

Bell rock

בשניהם טיפסנו עד שהרגשנו שזה מסוכן מדיי או מייאש מדיי עם הבנות (שינויים שעושים למרות התוכנית המקורית- מה שנקרא, דברים שרואים משם לא רואים מכאן).

לאחר מכן התפנקנו בגלידה ואז המשכנו לסידורים, מכבסה, דלק, הכנת ארוחת צהריים באיזה חניון של מרכז מסחרי.

קוביות מן הטבע- ליבי בונה רכבת

הסידורים גרמו לנו להתעכב ויצרו את האתגר הבא:

השעה נעשתה מאוחרת. וידענו שיש לנו נסיעה של שעה וחצי ליעד הלינה הבא.

אישה חביבה הייתה אמורה לארח אותנו בחצר שלה. זה נקרא בונדוקינג boondocking (אנשים חובבי קראוונים פותחים את החצר שלהם בכדי לארח משפחות אחרות עם הקראוון- על פניו פרוייקט מדהים, והזדמנות להכיר עוד אנשים).

אבל... הדרך שלנו החלה להשתבש.

התחילה בפקק ארור ביציאה מסדונה.

המשיכה לדרך הררית ברמות. מפותלת. בגובה היסטרי. שגרמה לבטן שלי וגם של אורן להתהפך. נסענו כל כך לאט שהיה מאחורינו פקק אדיר.

ואט אט... החושך הגיע.

כשהגענו לעיירה הקטנטנה ביותר שבה היינו מיועדים להתארח. פשוט לא מצאנו את המקום.

לא היה מענה אצל הגברת. הוייז לקח אותנו בדרכי עפר, בחושך מוחלט.

עוד משהו שגרם לסף הלחץ והעצבים לעלות.

בגבורה רבה אורן הצליח לצאת בחשכה מוחלטת מהשביל הצר בשדה, בחושך! המוחלט! עם הקראוון הענק והקלאמזי שלנו.

מפה לשם. כמו כל מטיילי קראוונים שקורים להם כאלה דברים מדי פעם-

חנינו בצד הדרך סמוך לכביש. ליד מוטל קטן. לצד משאית שכנראה תצא לדרכה לפנות בוקר.

הרפתקה.

בכל הזמן הזה הילדות רדומות.

אולי זה משמח אותי שהן לא חוו את הלחץ שלנו. ואת כל הבלאגן הזה. ופשוט ישנו להן בכיסא בנחת ושלווה- ולבסוף העברנו אותן למיטה.

יתרונות הרכב שהוא גם בית.

הקראוון שחונה בחניה אקראית של מוטל קטן- עם עלות השחר