שלום ניו מקסיקו

המפגש הראשון עם ניו מקסיקו מבהיר לנו שיש פה פחות תיירים. את המסלול הראשון שלנו (pyiramid trail) אנחנו עושים לבד לבד. כל כך לבד שפתאום אני קולטת כמה הסביבה ענקית מולנו. וכמה השקט יכול להיות מלחיץ. ליבי צועדת כמו אלופה עם מעט קיטורים. גפן על הגב שלי, מנגבת עלי פה ושם את האף. כשאנחנו מרגישים שהגענו לנוף יפה, ושהלכנו מרחק מספיק עבור היכולת של הבנות, אנחנו עוצרים לנוח ולהביט בנוף . הבנות כמובן רבות על מי תחזיק שקית עם עוגיות. ברור הרי שצריך למצוא משהו להתווכח עליו, ולהפר את השקט של הרוח והנוף.

בסוף לקחנו את השקית והשארנו רק עוגיות.

אחרי המסלול אנחנו נכנסים למוזיאון על התרבות האינדיאנית. היינו בו לבד, באמת הרבה פחות תיירים בניו מקסיקו. באופן מפתיע אני מגלה שהמוזאונים האלה גוררים התעניינות רבה מצד הבנות שלי, וזה משמח אותי שעל הדרך הן לומדות משהו שלא הייתי חושבת ללמד אותן מיוזמתי.

בדרכנו הארוכה אל אלבוקרקי, העיר הגדולה של ניו מקסיקו, אנחנו עוצרים במסעדה מקסיקנית מפורסמת וותיקה (אי אפשר לפספס שהספות כנראה אותן ספות משנות השישים). שיא ההתלהבות מבחינה קולינרית עבור הבנות היה, איך לא, צ'יפס ובצק מטוגן, יעני ספינג'. פסגת השאיפות התזונתיות שלהן כנראה.

לאחר מכן מחפשים את עצמנו בתוך העיר. רמזור. ועוד אחד, ועוד פניה מזכירים לנו כמה קשה לתמרן עם קראוון בתוך עיר סואנת ואנחנו בורחים משם. משתיקים את הקול הזה שרוצה לומר לנו שאנחנו מחמיצים דברים. בטיול ארוך צריך להתמודד עם העובדה שלא מספיקים הכל. גם לא תמיד את מה שממש חובה לראות. אנחנו עם הבנות. וקשה להן לשבת. והרחובות הצפופים עם הקראוון יגרמו לנו לתלוש שיער. אנחנו ממשיכים הלאה למוכר והטוב. לטבע.

חונים את הקראוון במקום מקסים. ביער. על הר. גם שם מזג האוויר לא מפריע לבנות להשתולל בנדנדה ולמצוא תעסוקה. אני רק קופאת מקור ונאלצת לרוץ במעגלים כדי להתחמם. אילוצי מערכת...

למחרת אנחנו מתעוררים ליום שמוכרז כיום מנוחה רגוע, ככל הנראה בהשפעת הפסטורליות של המקום שחנינו בו. אנחנו מתארגנים בנחת (עם כמה שניתן בכאוס כללי עם ילדים), ויוצאים לבקר במוזיאון Tinkertown. מוזאון מיניאטורות מדהים עם מלא פריטי אספנות, וינטג', בובות שנעשו בעבודת יד. חוויה, וגם תחושה שלא מצליחים לראות הכל מרוב הכמות של הפרטים הקטנים.

משם אנחנו חוזרים ליער שבו חנינו, ממשיכים עם מוטיב הרוגע ואוכלים צהריים מוקדם בקראוון, חלקנו עושים שנצ, ואז מרגישים אחר צהריים רעננים כדי לצאת לבילוי בעיר, אלבוקרקי.

הדרך לאלבוקרקי מוקפת בהרים שמצד אחד עמוסים בעצים, שמרחוק נראים כמו שמיכת צמר צפופה וירוקה, ומצד אחר של ההרים המון אבנים וסלעים. כאילו מישהו שיחק, השאיר והלך. בנסיעה הקצרה הזו ליבי מספיקה להירדם. כשאנחנו מגיעים ליעד ומעירים אותה היא ממש לא מקבלת את זה בטוב. והבילוי שכל כך התלהבנו לקראתו, מתכווץ מבחינת זמנים. אנחנו מזמינים במהירות הבזק מילקשייק, בננה ספליט (הכי שנות ה-60) ואיך לא... צ'יפס. זוללים ובורחים. כשילדים חוטפים קריזה לעיתים עדיף לא להיראות ככה בציבור. נכון שזה טבעי. ונורמאלי. אבל לשבת לבילוי משפחתי ככה זה פחות נחמד. העלינו את רמת הסוכר בדם וחזרנו לקראוון שלנו.

למחרת עושים דרכנו לסנטה פה (המהממת). כל הבתים פה הם בתי אבן נמוכים. בצבע חום. על פניו נראה סופר צנוע, מיושן ועתיק. אבל מהר מאוד מתקבלת ההבנה שסנטה פה יוקרתית ושיקית.

אנחנו מגיעים למוזיאון הילדים.

Santa Fe children's museum אטרקציה עירונית במיטבה. אני מודה שאני לא אדם שהולך לרוב לאטרקציות, גם באמת הטבע הוא אטרקציה ממש מספקת לילדים. אבנים גדולות, אבנים קטנות, חול, מדורה, זרדים, עלי שלכת ועוד ועוד ועוד... אבל אחרי שנותנים להן רק טבע וטבע ועוד טבע פתאום משהו מובנה ומאורגן מקבל הערכה מיוחדת. וככה זו הייתה חוויה מלהיבה ולא שחוקה ויומיומית. הבנות בעננים. אנחנו מתלהבים.

אחר כך הולכים לחנות שוקולד שנעשה בעבודת יד. אמאל'ה ואבאל'ה איזה שוקולד!!!!

Kakawa chocolate house

לאחר מכן עושים סיבוב ברחוב של המון המון גלריות אמנות, canyon road.

למרבה ההפתעה הבנות ממש נהנות שם ומגלות סקרנות מהפסלים, התמונות, הציורים וכל הדברים שלא רואים כל יום. סוף סוף יש מזג אוויר נעים ושמשי אז כיף לנו להסתובב בשמש ולקבל ויטמין די.

אחת מיני רבות- חצרות האמנים ברחוב canyon road

ובשביל לסיים את היום הזה בהרגשת שיא, אין כמו להתמודד עם ערמות הכביסה שאנחנו מייצרים. כן כן, המטלה הנהדרת הזו מתרחשת לא רק בבית אלא גם בטיול. חדר הכביסה במחנה קורא לנו.