אני מקרה קלאסי של סנדלר שהולך יחף.
מאז שאת נהפכת לאמא הזמן שלך לא בהכרח שלך.
את הופכת למעין תמנון רב זרועות, שמחזיק תינוק, מבשל, מאכיל, מרדים, מסדר את הבית, מקפל כביסה, מבשל, כותבת לו"ז, עובדת בעבודה נוספת שהיא לא הבית והילדים, ותוך כדי מחשבות בלתי פוסקות. על החיים. ועל המחר.
ג'אגלינג.
טירוף.
המשימות לא נגמרות.
אבל האמת הן לא ייגמרו אף פעם גם.
הבנתי את זה מתישהו.
מאז שאת נהפכת לאמא, לא מפסיקים לשדל אותך, ולעודד אותך לקחת רגע לעצמך.
צאי לקפה, קחי העשרה, תני להם להירדם לבד ותרימי רגליים, תמצאי זמן זוגי, תזמיני פעם אחת משלוח אוכל...
ולא תמיד זה מצליח.
ולא תמיד יש רצון.
מצטברת לה עייפות היסטרית מלהיות תמנון.
ואז יש ירידה ברצון לקחת רגע לעצמנו.
זה נורמלי.
גם את זה הבנתי אי שם.
אז הפסקתי להאיץ בעצמי לקחת רגע לעצמי.
הפסקתי להילחץ מזה שאני לא לוקחת אותו.
כי גם שלקחתי אותו לא תמיד התמסרתי אליו.
.הוא היה מאולץ. כי צריך
ובשנתיים האחרונות אני מלמדת מחול נשים.
ואני רואה כמה פעמים בשבוע נשים שלוקחות רגע לעצמן.
שמגיעות אליי עם עיניים עייפות.
עם גוף שרוצה להתרפק ולישון וזהו.
כי הן עייפו מלהיות תמנון רוב היום.
כי המשימות התישו אותן.
אבל הן בכל זאת לקחו רגע לעצמן.
ואחרי השעה שאנחנו רוקדות יחד, הן יוצאות עם אנרגיה חדשה, רעננות, מלאות.
וכיף לנו, לרקוד יחד, לשוחח, לצחוק.
ואני עוד לא שם
בנתיים אני הולכת יחפה
אבל הן ההשראה שלי
הן מזכירות לי את המשמעות של רגע לעצמי.
שימי לך במגירה בראש,
שלקחת רגע לעצמך זו התמלאות,
זה להיות רעננה אחרי ההתשה,
זה לחזור לתמנון שאת, חדשה וחזקה.
יש הרבה דרכים לקחת רגע לעצמך.
מה הרגע שלך?
בתמונות:
אני מעניקה רגע לנשים אחרות אבל מתמלאת בעצמי.
ואני כאמא טרייה שמצליחה לקחת את הרגע רק כשתינוקת ישנה. עליי. (התקופה הזו חלפה דרך אגב- הילדה ישנה במיטה שלה.)
.ואני כשהבית היה ריק לשעה