נפרדים מניו מקסיקו וחוזרים לאריזונה

white sands - national park חולות לבנים, וואו, וואו, וואו. כל כך הרבה פעמים שאמרנו וואו. וסך הכל חול ושמיים. בתמונות נראה כמו שלג. הילדות ישבו שעתיים לשחק בחול. בלי כלים. בלי מגלשות. בלי אטרקציות. רצו בחול. חפרו בחול. בנו טירה בחול. התגלגלו בחול (תענוג היה לחפוף ראש אחר כך). והשקט. איזה שקט.

שקט שלא נעים להרים בו את הקול למרות שאין איש מסביבנו.

לאחר מכן אחרי נסיעה ארוכה וחשש שמא נגיע לכלום ונהיה לבדנו בשממה. הגענו ל city of rocks אם בחולות לבנים חשבתי שאין יותר מרהיב מזה כדי לסיים את החוויה בניו מקסיקו.... אז במהרה התבהר לי שיש ועוד איך.

סלעים קלים שנפלטו בהתרחשות געשית, ועם הזמן התאבנו ונהיו לעיר הסלעים. חנינו את הקראוון שלנו בין כמה סלעים מכובדים ויצאנו לטפס עליהם באווירת השקיעה. הבנות אספו ענפים למדורת המרשמלו המסורתית לאורך כל המסלול, ותוך כדי טיפסנו לתצפית מפוארת. ומרוב שהטיולון היה אטרקציה ואתגר חיובי כמעט ולא היו קיטורים. השקיעה צבעה את השדות והסלעים בצבעים כתומים ואנחנו לא יכולנו להפסיק לצלם.

למחרת בבוקר אנחנו מחליטים לא למהר ולהמשיך לטייל בעיר הסלעים. עושים מסלול לתצפית גבוהה על כל הסלעים. המסלול לא מאוד ארוך. ולא מאוד קשה. עבורי ועבור אורן. אבל לליבי הוא מעט מאתגר. והיא לא מפסיקה להתלונן. אנחנו לא מפסיקים לעודד... ובשביל לדרבן ולצ'פר בסוף העליה אנחנו מבטיחים הפתעה- והיא זוכה בשוקולד. גם גפן. למרות שהיא על הגב, אז תכלס אני היא זו שזקוקה לשוקולד. המראה בהחלט מהמם מלמעלה.

עכשיו זה הזמן להמשיך הלאה... להיפרד מניו מקסיקו המעניינת ולחזור לאריזונה. נסיעה ארוכה לפנינו. עושים באמצע שתי עצירות יזומות.

אחת בדמות מסעדה, והשנייה בדמות גן שעשועים. וכשהבנות מתחרפנות ומחרפנות ממש, הטאבלט לצידנו. הגענו לאריזונה- באותו יום אנחנו ישנים בחצר של זוג חביב. יש להם תרנגולות ואנחנו זוכים בכמה ביצים אורגניות וטריות. היממה הבאה היא יממת החלומות של אורן- אנחנו פותחים את חצי היום הראשון במוזיאון המטוסים והחלל בטוסון. Pima air and space museum כמה מטוסים. על גבי מטוסים. על גבי מטוסים והליקופטרים ועוד ועוד ועוד. אורן מרוגש מדיי. וגם הבנות- אפשר לסכם זאת בכך שאורן הכשיר את ליבי וגפן כהלכה. והן מתרגשות המטוסים כמעט כמוהו. אבל יותר מזה הן מתרגשות מגן השעשועים שבמוזיאון.

לאחר מכך ממשיכים עם יממת החלומות שלו ואוכלים בקראוון מק' אנד צ'יז. Mac and cheese.

אנחנו נוסעים לחניון שבו נישן בלילות הבאים. בסמוך לsaguaro national park. שטח עצום ובלתי נגמר של קקטוסים ענקיים מכל מיני סוגים. עם הימים אני מבינה שזה מיליונים של קקטוסים, כי הכמות לא מפסיקה להפתיע, ובכל שעה של היום ההר והקקטוסים מקבלים גוון צבע אחר. אנחנו מבלים אחר צהריים רגוע בו אין יותר מדי רוח ואין יותר מדי שמש. הבנות מציירות ומשחקות בלי ששום דבר עף ונהרס (בשעה טובה). ואז עושים מסלול קצרצר בין כל הקקטוסים, מתלהבים מהגובה שלהם.

סוף סוף מגיע הערב הראשון מאז תחילת הטיול שאנחנו יושבים לאכול בנחת ארוחת ערב בשולחן מחוץ לקראוון. בלי רוח. בלי גשם. בלי קור. עם שולחן וספסל, מבלי לרדוף אחרי הבנות, שדורכות על האוכל והכל נופל ומגושם בקראוון הקטן. מזג אוויר מעולה. והשקיעה המרהיבה מלווה אותנו. היא יורדת לאיטה ובכל רגע זה נראה אחרת, ככה שאפילו ליבי מתפעלת ורוצה לצלם את הsunset.

למחרת בבוקר אנחנו עושים מסלולי הליכה בפארק הלאומי. כהרגלנו בקודש אנחנו עושים מסלול אחד מונגש ומסלול אחד קצר. מדהים אותי לראות איך בכל אתר טבע כאן מנגישים אזורים ממנו למי שצריך.

אחר הצהריים אנחנו נוסעים בדרך נוף הררית מהממת ונתקלים בדרך בספונטניות ב:

wildlife international museum.

מחליטים להיכנס וחווים חוויה מרהיבה אבל גם מטרידה. המון המון המון בעלי חיים מפוחלצים. המוזיאון מדגיש את חיי הבר. את טבעו של הטבע. ואנחנו נחשפים להמוני בעלי חיים בגודלן המקורי. נוגעים במרקמים, פרוות, וקרניים.

אני מגלה שרוב החיות במוזאון כבר ככה מעל מאה שנה . ובעצם נתרמו עם השנים למוזיאון כשעוד לא היו חוקים נגד ציד. וחלקן גם מתו באופן טבעי ונלקחו למוזיאון. אבל לצד חצי הנחמה הזו הייתה בעיקר צביטה בלב ובטן שהתהפכה לה. ניסינו להפוך זאת לחוויה מלמדת, ואכן למדנו. אבל אל נא תטעו. גם שם רדפנו אחרי הבנות שחלילה לא ימוטטו ג'ירפה.

מרדף הוא שם נוסף לטיול הזה. אבל האמת גם שם נוסף לחיים בבית. מה, שם אני לא רודפת?!? בטח רודפת.

היום הבא מוקדש לחוויה עירונית. אנחנו הולכים לגן החיות בטוסון Raid park zoo Tucson. תמיד אני חלוקה בדעתי על גני החיות, אבל משמח אותי לראות שהרבה חיות בסכנת הכחדה מטופלות היטב. מה שמיוחד כל כך בכל הטיול הוא אווירת הסתיו וחג ההלאווין שמלווה אותנו, ובגן החיות לקחו את זה צעד קדימה, והגן לבש חג. תפאורה מגניבה ממש לכבוד הלאווין.

משם נסענו לdowntown Tucson לאכול ... פלאפל, שווארמה וחומוס. היה נחמד קצת לאכול אוכל מוכר אבל... אני לא מבינה למה החומוס לא יוצא בחו"ל כמו הטעם של החומוס בארץ??? הלילה הוא הלילה האחרון בקראוון. אנחנו מבלים אחר צהריים רגוע בקראוון. משחקים, רוקדים, מציירים. לאורך המסע שמתי לב כמה הילדות זקוקות גם לזמן כזה. זמן שהוא לא טיול או מסלול או נסיעה, זמן שהוא רק לילדים, למשחקים, להתעסקות רגועה באבנים, להשתוללות, לריקודים, לשובבות של ילדים.

בין היתר אנחנו גם...מסדרים... מקפלים... מעיפים דברים שלא צריכים עוד ושימשו אותנו במסע. מוזר לחשוב שמחר כבר לא נישן בקראוון הקטן ששימש לנו בית כל השבועות האחרונים. נארוז אותו אל מגירת הזיכרונות, אבל מעבר לזיכרונות, התובנות ילכו איתנו. והן שמורות לפוסט אחר.