נוסעים אל הלא נודע

פתאום מבינים כמה ישראל קטנה. צפופה. וכמה התרגלנו לחיי חברה, לשכנים ולמשפחה קרובה.

הגענו לסנטה רוזה. שלא ייעלבו ממני תושבי המקום. אבל העיר נראית נטושה ושכוחת אל. ובכל זאת גרים שם אנשים. אחרי כל כמה בתים נטושים והרוסים יש בית מטופח אחד שמסמן שחיים בו אנשים.

אנחנו עוצרים שם לעצירת ריענון ליד האגם. שולפים את גלידת המנטה מהמקפיא שלנו וזוללים (איזה נחמד שהבית הולך איתך).

לאחר מכן מבקרים במוזאון מכוניות ישנות 66 auto museum אורן נלהב. ואני לחוצה שהבנות לא ישברו איזו מכונית משנות העשרים או הארבעים- שברת שילמת. גם שם נמצאים כל פריטי האספנות והוינטג', והאמת שזה מגניב להראות לבנות דברים שהיו פעם, כי הרי הן כבר נולדו לעולם אחר, שבו טלפון הוא מסך טאצ', ומחירי ההמבורגר ממש לא עומדים על שני דולרים.

אחר כך המסע אל המחנה הבא שבו נחנה את הקראוון נראה ממש לוט בערפל. נוסעים בכלום. וכלום. ושום דבר. ואז... נפתח לפנינו נוף מדהים אל האגם. Summer lake state park לרגע פחדתי שנהיה לבד בלילה במקום שכוח אל. אבל תרבות הקראוונים האמריקאית לא מאכזבת. והמקום עמוס קראוונים. כל אחד במרחב הפרטי שלו כמובן. אנחנו עושים מדורה עם הבנות, קנינו עוד מרשמלו, ואי אפשר לתת לו להישאר בארון. משמח אותי שהבנות עוברות את החוויה הזו. אם יש איזה סיכוי שבו הן לא יהיו בתנועת נוער כמו שאני הייתי, לפחות הן לומדות איך להבעיר מדורה, מה נכנס לאש ומה לא, איך להיזהר מאש וכו'...

כמובן שגם שם אנחנו פוקדים את גן השעשועים היומי. איך לא?? הפארק עשוי כולו מחומרים ממוחזרים. מדליק ומשמח. אבל האטרקציה בו היא אבני החצץ שמקיפות את המתקנים.

"אמא תאכלי את כדורי השוקולד שהכנתי לך".

למחרת בשיא הקור אנחנו יורדים לטיול ליד האגם. כמה הנוף הזה מרגיע. מנסים ללמד את הבנות להקפיץ אבנים במים. וממשיכים ליעד הבא.

רוזוול- עיר החייזרים. לפי עדויות, ריחפו מעל האזור הזה צלחות מעופפות, חלליות, ונמצאו עצמים בלתי מזוהים, חייזרים. ועל כן בכל מקום פה יקבל את פנינו פסל או גרפיטי של חייזר. מנסים להסביר לליבי הסקרנית ששואלת שאלות את מה שהתרחש פה. ותוך כדי אני תוהה האם אני מספרת אמת או המצאה. כי יש בעניין חילוקי דעות רבים.

בשל החייזרים שביקרו פה, רוזוול מעט יותר תוססת ומלאת חיים. וגם מטופחת יותר. ועדיין, בדרך אל החניון הבא אנחנו לא מבינים האם נמצא את עצמנו לבדנו בשממה או שנפגוש עוד הרפתקניים כמונו.

ושוב אחרי חשש, נפתח בפנינו הנוף המדהים, של מקום שכל כך התבאסתי לשהות בו רק לילה אחד. Bottomles lake state park וואווווו. אין לי מילים לתאר את הפשטות והיופי של המקום. חנינו את הקראוון סמוך לחוף האגם. עם חול. ושמש. ונחל קטן.לרגע אני לא מאמינה, שלפני שבוע שיחקנו בשלג. וסוף סוף אחרי הימים הקפואים, הבנות מורידות את המעילים ועוברות לבגדי ים!!!!

בשל מזג האוויר אנחנו זוכים לפגוש עוד ילדות שמשחקות להן בחול, וזו הזדמנות נהדרת לקצת אינטראקציה. הקור סוגר את כולם בתוך הקראוון. והשמש מוציאה החוצה. בשל השממה הפתוחה שאנחנו נמצאים בה אנחנו זוכים לראות את שקיעתה של השמש ועלייתו של הירח בסינכרון מושלם ומדהים. וגם שם לא פוסחים על גן השעשועים. אבוי לי אם הייתי מציעה להם לוותר.

היום הבא עמוס וגדוש בנסיעות מתישות ביותר. כביש ישר ולא נגמר. שוב. מדי פעם יש להקות ועדרים של בעלי חיים שונים. לרגע אני מרגישה בחי-בר.

אנחנו מבקרים במערות קרלסבד. Carlsbad caverns זה סטייל מערת נטיפים,אבל... ענקית. עצומה. ירדנו 75 קומות למתחת לאדמה במעלית. וצעדנו במסלול נטיפים מדהים. בהחלט חוויה. ליבי צעדה שני קילומטרים ברגל. מצויידת בפנס. זה בהחלט החלק שהיא חיכתה לו כל הטיול.

לאחר מכן עושים שוב את אותה דרך ארוכה ובלתי נגמרת, כשבצדדים אין קול ואין עונה. ומגיעים לעיירה קטנה hope, לפי השם אנחנו נזכרים שיש תקווה. ישנם אנשים טובים בעולם. ולא מעט. אנחנו חונים את הקראוון בחצר של זוג נחמד שאוהב לארח קראווניסטים שעוברים שם. מאוד מעניין להתארח בחצר של אדם זר, אנחנו קצת שומעים ממנו על החיים באזורים שאין בהם אנשים כמעט. בעצם, זה מה שהם רגילים מאז ומעולם. לנו זה נשמע מוזר. אבל הם רגילים ללבד, או לנסוע שעה בשביל לפגוש מישהו או בכדי לערוך קניות. העיירה הזו מונה 70 אנשים. וכל בית נמצא ממש ממש במרחק מהאחר. אין חנויות. אין מכולת. אין תחנת דלק. מה כן יש? שטחי ענק. סוסים ובעלי חיים בחצרות. מרחב. דשא. שקט.

נקודות למחשבה מה שנקרא. על החיים בארץ. על מה התרגלנו. מה מסב לנו בטחון. ומה אנחנו אוהבים. יותר או פחות.

ביום הבא הדרך משתנה. נוסעים בכבישים המפותלים שחוצים את Lincoln national forest. הדרך מדהימה אותנו ביופייה. כל כמה קילומטרים רואים בתים עם חוות ענק. כולם פה מגדלים בעלי חיים שונים שנמצאים בשטח ירוק ורחב ידיים. הדרך עמוסה עצים, כרי דשא וצבעי שלכת. בקתות. נחל שזורם לאורך הנחל ומדי פעם מפל קטן.

היום הוא יום בסימן חוות קטנות לאורך הדרך. ואנחנו לא עוצרים לעשות מסלול טיול ביער למרות שזה מעט מפתה. החווה הראשונה היא חוות האכלה של בעלי חיים. Runyan Ranches כמות החיות הלא שגרתיות שזוג מבוגר מגדל בשטח שלו הפתיע אותי ממש, זברה, לאמות, שוורים, בופאלו, חמור, וזה בלי לציין תרנגולים, ברווזים, עיזים, כבשים ועוד.... הבנות היו בעננים. ואנחנו נהננו כמוהן באותה מידה.

המקום הבא היה חווה שמתמחה מדברים שעשויים תפוחים. Old Apple Barn שם התפנקנו בפאי תפוחים ופאדג'. כל המוצרים נעשים על ידי בעלת המקום והטעם- גן עדן.

והמקום האחרון היה חוות גידול פיסטוקים. PistachioLand -Farm Tours & Country Store שם נהננו מטעימות יין (גם יין מפיסטוק). גלידה בטעם פיסטוק (איך לא?!?), וגם טעמנו פיסטוקים בכל מיני תיבולים וטעמים, וקינחנו בסיור בין כל עצי הפיסטוק.

בכל המקומות האלו תענוג להסתובב בחנויות, מלא מוצרים מהממים. והבנות שלי שלא רגילות לחנויות, קניונים וכו' נהנות מעצם המשחק במוצרים, בצעצועים, ולרפרף בין המדפים. לעיתים יש התמודדות של "תקנו לי"... אין איך לחמוק מזה.

לרוב אנחנו לא נכנעים...