בשביל להתאפס מחוויית הקראוון, ולהרגיל את עצמנו לחיים שלנו בחזרה, אנחנו מעבירים כמה ימים בפיניקס. אין ספק שכמה רמזורים, ריבוי שכונות, מסעדות וגם קצת הומלסים עושים את העבודה. לפתע, חוויית עוצמות הטבע נראית כמו חלום רחוק שהתעוררנו ממנו. זה הקצה הכי רחוק מהעיירה hope שבה התארחנו אצל זוג חביב, שם גרים רק 70 אנשים במרחקים אדירים זה מזה. פתאום המון פיתויים, מסעדות, אורות ניאון... וגם שכונות מקסימות. כן, בפיניקס ופרבריה יש הרבה פינות חמד נעימות.
באחד הפארקים שבהם בילינו ראינו המון אנשים משחקים טניס, כדור עף וכו'. בחמש וחצי אחר צהריים. ואני רק תוהה לעצמי... איפה הילדים? איפה הסידורים? איפה הפקקים? בישראל הורים בשעות האלה ממש לא יוצאים לחוגי פנאי. הם מחכים לאחרי ההרדמות ומקלחות. חמש וחצי נראית כמו השעה הכי סואנת ביממה...
הימים העירוניים שלנו לא מוגדרים. אנחנו מנסים להפחית כמות ומרחקי נסיעה אחרי חציית שתי המדינות במשך כמה שבועות. ישנה איזו פנטזיה קלה להנות מרביצה במלון על מיטה רחבה מול הטלויזיה. אבל מהר מאוד החלום הזה מתנפץ. אם להיות בקראוון הקטן היה מאתגר עם הבנות. אז בחדר מלון אפילו מורכב יותר כי אין את הבחוץ שאפשר לתת לבנות לשהות בו ולבלגן בו. לכן, מהר אנחנו מאוד מבינים שכדאי לצאת החוצה.
את היומיים וחצי העירוניים שלנו אנחנו מבלים בפארקים שונים עם רחבות דשא או חול לריצה ומשחק, מסעדות שונות ומיוחדות (נכנסים כשמוודאים שהן ריקות), מוזיאון ילדים חמוד, טרטוריי בדיקות קורונה, ו... מרדף אחרי קפה נורמאלי. אחחחחח ארצות הברית וקפה, זה נושא רגיש וכאוב כאחד. אבל למזלנו מצאנו דוכן קפה שעושה אספרסו והפוך, ועוד איכשהו התגברנו על האכזבה מקפה הפילטר ה"אגדי".
(בתמונות: Tempe beach park, papago park, hole in the rock, Idea museum, Arizona falls, קינוח מהאגדות, וכמובן גינת שעשועים!)
כנהוג בקודש אנחנו נפטרים מהבגדים שליוו אותנו בטיול ותורמים אותם בחנות היד שנייה הקרובה למלון, ובכך מפנים מקום במזוודה לממתקים, ומזכרות שיאריכו את החוויה של המסע גם בארץ.
טרטור בדיקות הקורונה. קחו בחשבון. זה גוזל זמן, אנרגיה, ולחץ נפשי. ממליצה לעשות בשני מקומות שונים למקרה שמאחד מהם התוצאה לא תגיע בזמן. בארצות הברית הרבה מקומות עושים חינם וזה יתרון.
ואז בבת אחת... סיוט שדות התעופה עם ילדים חוזר. בפרק המסע הראשון כבר תיארתי כמה מתיש זה לרדוף אחרי שתי ילדות בשדות תעופה... אז, אותה גברת בשינוי אדרת. שלא ירוצו לחטיפים ולדוכני המתנות, שלא יעלמו בין זרם האנשים שרצים בין טיסה לטיסה, שיאכלו משהו כי מי יודע מה יהיה במטוס... ועוד דאגות. ברקע העייפות המתגברת. הגוף שכח כמה הוא ישן טוב בטבע... ללא פיתויים. שנת לילה מוקדמת וקימה רעננה בבוקר. תשע שעות שינה!! תשע!!! לעיתים גם עשר. בשדה התעופה כבר מבינים שמתשע או עשר שעות שינה אנחנו בירידה... כי בבית אף פעם לא ישנים את כמות השעות הזו. ככל הנראה זו הכנה. ולכבוד פינאלה טיול מוצלח... עיכובים בטיסות. ישיבה סטטית במטוס כשעתיים מבלי שממריא. תענוג. מלא זמן מסך לילדות. שלא אוכלות מסודר כבר כמעט יממה. שני אלה שווים המון רגשות אשמה. כן. גם רגשות האשמה באים לטיול. הם לא מבקרים רק בבית... גם על זה אפרט בנפרד.
(פירוט תמונות: מלא זמן מסך. מלא זמן מסכה. מלא זמן צפייה במטוסים. מלא זמן ששתי ילדות בורחות יחד ולחוד לכל עבר).
אבל אחרי כל אלה. הנחיתה האמיתית בארץ היא זו שמחזירה אותנו למציאות. אין כמו לעמוד בתורים עם עם ישראל כדי להזכיר לעצמנו כמה רחוקים אנחנו מחלום הטיול. עם ישראל הוא עם מיוחד. על יתרונותיו וחסרונותיו. אבל, ישראלים עייפים אחרי טיסה שמרוכזים יחד בתורים ארוכים, זה מתכון להלם אחרי טיול ארוך בטבע במדינה אחרת. ועם זאת. טוב לחזור הביתה. מזל שיש בית לשוב אליו. משפחה שמצפה לנו.
שאלת הנדודים בטיולים בעולם תרחף מעליי כנראה עוד תקופה ארוכה... איך תופרים כזה דבר עם החיים עצמם פה? איך מאריכים שהות? כל כמה זמן יוצאים למסע? איך מתמודדים עם הגעגועים למקום הבטוח (למרות שהוא לא תמיד בטוח... ראו ערך השנה האחרונה שעברה עלינו)? איך מייצרים יציבות לבנות במסגרות, ולנו בעבודה עם חלום טיולים שכזה? שאלות שאלות שאלות... היתרונות המשפחתיים והאישיים שעולים ממסע כזה ברורים, ועוד ייכתבו בספרי הבלוג. ועד אז, נמשיך להתעסק בשאלות.
כמה טוב להיות בבית שלך. בחיי. ואחרי רגע מרגש ורגוע של הקלה, מגיעה התמודדות האינטנסיבית עם ג'ט לג ובידוד לילדות, פלוס תזוזה לשעון חורף. מצד אחד אנחנו במרוץ הזמן, לסיים עם הג'ט לג עוד השבוע, להחזיר את עצמנו לעבודה, את ליבי לגן, לחזור למפגשים עם המשפחה והחברים. ומצד שני, השעות הפוכות, חוויות המסע עוד יושבות עלינו, אסימונים שנופלים מתוך רגעים במציאות אחרת. לפעמים טוב לצאת רגע מהחיים של עצמנו ולהשקיף עליהם, ניתן לעשות סדר במה אני אוהבת, או לא, למה אנחנו מתגעגעים, ואילו הרגלים בחיים שלנו היינו רוצים לשמר, או להיפטר.
כשתיגמר הישרדות הג'ט לג, תובנות המסע יתיישבו להן אט אט ויעלו על כתב.
גם זה חשוב, לתת לעצמנו להיות, לאט, לא להסתער על המציאות בחזרה. בעיקר כי חווינו חודש עוצמתי, ולא כדאי לתת לו להתפורר מהר כל כך בשצף המציאות. והמציאות בארץ, כמו התור של הישראלים... מחזירה אותנו מהר לקרקע ולהרגלים הישנים.
אבל לא לשם כך יצאנו למסע.
אז.. רגע, לאט. לשם שינוי.
(פירוט תמונות: ארוחות בשעות לא שגרתיות, הירדמויות על הספה לאור היום, רגעים שילדים מאבדים את זה, ויוגורט מרוח על השולחן שמזכיר כמה טוב לחזור הביתה)