אני יודעת שאני נחשבת לחובבת יציאות מהבית עם הילדים.
מסבירה ומהללת כמה זה מקל על ההתמודדות.
פחות לנקות, פחות לבדר, פחות לכעוס.
הבחוץ הוא מרחב למידה רגוע, משהו בו גורם לבנות ולי לשתף פעולה יחד בצורה יותר נינוחה.
והעיקר שחוזרים הביתה עייפים ורגועים לשנ"צ או לשנת לילה.
(ואם זה קרה בהתנייה בנסיעה ברכב, והעלנו אותן הביתה רדומות בכלל טוב).
אבל,
לאחרונה הגענו לשלב שאני רואה כמה הבית נוח ונעים להן, וכמה יש בו שפע. של משחק,
של חברות, של למידה, דמיון ויצירה.
ואני חושבת שזה לא הגיע סתם. תרגלנו את זה מבלי לשים לב כל הזמן מהיום שנולדו.
אנחנו מבלים הרבה זמן בבית. גם הרבה זמן בחוץ. אבל לא נמצאים יום שלם בחוץ.
אם חצי יום בחוץ אז ברור שהחצי השני בבית.
ומה קורה בבית?
מה שהן רוצות (במסגרת החוקים שלנו כמובן).
הטלויזיה לא דולקת המון.
בדיעבד אני חושבת שזו החלטה נכונה, כי אז הן לא תלויות בה כל כך ולמדו להעסיק את עצמן.
מדי פעם הן קוראות לי או רוצות שאשחק איתן\ אעזור\ אצפה וזה בסדר, אני שחקן פעיל במגרש הביתי.
אבל אני מזהה עליהן שהן מרגישות בטוחות ועצמאיות לשחק לבד עם הדמיון שלהן.
ומה הן עושות? יותר יוצרות מרחבים ומשחקים מאשר מרכיבות פאזלים, או פותרות משחקי קופסא.
למשל: אורזות תיקים לפיקניק או נסיעה (בכאילו), מכינות קבלת שבת (בכאילו), מכינות מסיבת יום הולדת לאחת הבובות או לעצמן (בכאילו), מכינות סעודת פאר (בכאילו) ועוד ועוד...
זה כרוך לפעמים במנהג מעצבן של להוציא לי כלי מטבח וקופסאות ושקיות סופר או תיקים, ואז צריך להתמודד על זה שהן יחזירו למקום... אבל אני מסכימה להיות בזה.
כי כל משחק דמיון כזה מעסיק אותן להרבה הרבה הרבה יותר זמן.
כי זה שלהן. הן קובעות בו את הסיפור, ואת החוקים.
ומה נותר לי? לשתף פעולה. או לעסוק בדברים משלי בצד.
כן! הגענו לרגע שאני יכולה לעשות דברים משלי בצד, או מטלות בית בשקט בצד.
אצרף כמה דוגמאות:
היום ליבי חבשה כובע של ארנב. ורצתה גזר. בדיוק בזמן שהתקלחתי.
אז ניגשה למקרר, הוציאה גזרים, קילפה עם קולפן. וכרסמה גזר.
ההתעסקות הזו לקחה לא מעט זמן. וערבבה גם דמיון, גם תחושת הצלחה של קילוף הגזר, ושל איסוף כל הכלים והמרכיבים, וגם אכילת משהו בריא.
ועוד דוגמאות בתמונות:
כל הבובות יושבות לקבלת שבת בגן הדמיוני (השראה מגן מרגנית), על השולחן חלה (מפלסטיק או עץ) עטופה בכיסוי, כיבוד לחלק לחברים המכובדים, כיסא לגננת, ושני כיסאות למקבלי השבת. לאחר הסידור הארוך ישבנו לקבלת שבת ארוכה עד מאוד.
יום הולדת לפי כל הטקס החגיגי של הגן- עוגה ונרות, מתנה שכל ילד מקבל, נערת יום הולדת עם כתר ואלבום ברכות שהכינו חבריה הבובות (גם את המאורע הזה נאלצנו לערוך לפי כל הטקס הרשמי של גן מרגנית).
אמבטיה לבובות.. כן אני יודעת שהתמונה הזו קצת מלחיצה. אפשר להתייחס לזה כאלה שיעור וואטסו.
מדורה שהיא בעצם שטיח תחום בקוביות, והגחלים הם התחתונים שלהן. והמרשמלו שהן מנסות לשרוף אמיתי- חגיגת לג בעומר.
הדבקת שלל חוטים על נייר ליצירת צורות כיד הדמיון.
קלפי הרקדנית- מעסיקים מאוד ילדות וילדים שאוהבים לזוז ולהפעיל את הגוף.
אני חושבת שזה דברים שקורים הטבעי ברוב הבתים, פשוט לא כולנו שמים לב.
מאוד קל להיכנס לפינה התחומה של: "הילד לא נותן לי רגע לעצמי, כל הזמן הוא רוצה שאהיה איתו ואשחק איתו"
או ממהרים להדליק מסך כדי שמשהו יעסיק את הילד ברוגע.
ובתכלס, כמו שנשחרר אותו בפארק או בחורשה כדי לחקור צריך לעשות את אותו הדבר בבית.
וכמובן לפרגן להם על זה כדי שזה יימשך וישתדרג.