כשהמסע מתקרב סף ההתרגשות עולה

יום לפני הטיסה ההתרגשות כבר בשיאה ואז... הלחץ משתלט על כל מחשבה אפשרית.

פתאום כל הסיבות לצאת למסע הזה מתערערות.

מה יש לך?

מה את צריכה את השטויות האלה?

למה לגרור את הבנות לכמעט יממה של טיסות, עם שעות הפוכות ממה שהן רגילות?

כשליבי אמורה לשים בכל הזמן הזה מסכה,

וכשהקורונה ולחץ ההדבקה מרחף מעל ראשינו כבר שנה וחצי.

מה הבעיה בריבוע הקטן והחמוד שלנו בגדרה? למה לא לטייל בארץ עוד ועוד?

מי עוצר ככה באמצע שגרה?

האם יהיה לנו קשה להחזיר את ליבי לגן בטוב?

האם לא יותר טוב לשהות בהרגלים והפשטות היומיומית?

ועוד ועוד ועוד שאלות מערערות.

שאחר כך הפכו לכאב ראש אחד גדול ולמצב רוח מותש וירוד.

אבל הטיסה הגיעה.

ולמרות כל הלחץ כלום לא בוטל.

ומסתבר שהמנהגים היומיומיים הרגילים, ליוו אותנו בדרכנו אל המסע החלומי.

כנראה שגם חלום יכול להיות בלאגן אחד שלם.

והיומיום שחששתי לנטוש לרגע פשוט בא איתנו בחלקו לנתב"ג:

*ריצות אינסופיות לשני כיוונים שונים כי אחת מרוגשת ממסוע נע ורצה עליו בכיוון הנגדי, והשניה מנסה להעיף חטיפים מהמדפים של הדיוטי פרי.

*משקאות נשפכים על בגדי הבנות ועל כיסאות מטוסים.

*אוכל שנמרח שלא לצורך.

*בכי כי לא אהבו מה שקיבלו לאכול, או ,כי נגמר משהו שמאוד רצו לאכול.

*ויכוח קולני עם ילדה שבזמן המראה בדיוק היא רוצה להחליף מכנסיים.

*החלפת טיטול בתנאי מטוס שעובר בכיסי אוויר.

*נמק ביד בגלל פעוטה רדומה עליי בטיסה ארוכה מדיי.

*ריצות עם מיליון תיקים מטרמינל לטרמינל (כמה ציוד יש שנוסעים עם ילדים?!?!)

*עמידה ממושכת בתורים אינסופיים כשכל הילדים בתור או מקטרים או מסכנים או בורחים להורים.

*והבכי. הבכי!! הבכי של ילדות עייפות. מדיי.

בכי שמלווה אותנו בכל מסדרון בשדה התעופה. מצד אחד זה ממש לא נעים, ואני רק תוהה מה כל הסובבים אותנו חושבים, ומצד שני הם בטח מבינים אותי, כי היו שם גם לפני כמה שנים.

בקיצור, טיסות עם ילדים קטנים זה מזעזע. ועדיין יש כמויות אדירות של ילדים בשדה התעופה. כל ההורים מתבוננים זה בזה בחמלה.

אבל בתוך זה גם יש הרבה דברים שמסמנים לי שיהיה מסע מרגש:

*אני לא רודפת לבד אחרי שתי ילדות. שניים על שתיים.

*כמות הפעמים שהבנות אמרו "וואו" מעיד על זה שהן בחוויה חדשה שדרכה הן לומדות המון.

*צחוק של ילדות מאושרות שקופצות על מיטה במלון (גם שהוא מוטל קטן ודל), הן עדיין מרוגשות שהגיעו למקום חדש.

בעצם כנראה שעוד ועוד סיבות יתבהרו להן מיום ליום.

אה. ואם תהיתם איך שרדנו את המיליון שעות טיסה?

בניגוד לכל ההרגלים- המסך היה ידידנו הטוב ביותר.

נחתנו בשלום.

כבר אכלנו פיצה וגלידה.

אז סימן שמתאוששים.

בעצם אחרי שנהפוך בין היום ללילה נתאושש יותר.

רגעים שקצת מאבדים את זה בהמתנה לטיסה

הפגת רגעי מתח וקיטורים- גייסו את הילד להתרגש מהמרחב החדש.

ולסיום- אחרי שלפי שעון אריזונה היינו ערים בחדר משתיים לפנות בוקר (ג'ט לג), בשעה חמש וחצי יצאנו לטיול ברחובות פיניקס- והרווחנו.