כשהגלים מתחזקים- החזקים מתגלים או כשהילדים חולים- העצבים מתגלים

כן. כשהם חולים אנחנו פשוט נמדדים בכמה סבלניים אנחנו מסוגלים להיות. כי כשהטמפרמנט שלהם יותר מתוח מסכן ועצבני יכולת ההכלה הגבוהה שלי מתרוקנת במהירות. ואיתה כל מצב רוח כייפי ומרומם. הכל סובב כיבוי שריפות. ניגוב נזלות. חיטוי אסלות.

אוכלים? לא!

אבל כלים? יש!

נוסיף לזה את היחד 24/7 ללא חברה ללא פעילויות וגם לא תמיד יש כוח לגינת שעשועים קרובה (אם המד חום הראה מעל 38 בחום של יולי אוגוסט זו התעללות)... ומה קיבלנו? אמא מסכנה.

הם מסכנים. אבל מי יותר? אני.

רחמים עצמיים זה השם השני שלי ברגע זה.

ברור שכל אחד מהצד יביט ויגיד לי. כל הכבוד. לא קל בבית עם שתי בנות חולות. וכל היום להתרוצץ. ולרצות רצונות של ילדות חולות, ומסכנות. שחצי מהזמן גם רוצות שאחזיק אותן.

באמת כל הכבוד.

אבל עם זאת. אני נחשפת בחולשותיי.

דווקא עכשיו כשהן מסכנות ממני יוצאות יותר צעקות. יותר גלגולי עיניים. ויותר כעסים שבערב עם עצמי אני חושבת שהיו מיותרים.

אז כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים או במקרה שלי העצבים

אחרי שכל הסופה הזו חולפת, הרוחות נרגעות וכל הנזלת, החום, הבכי וחיטוי האסלות דועכים להם אט אט, אני שבה להיזכר למה זה נעים יחד, ברוגע בבית (רוגע בעירבון מוגבל עם הצרות הרגילות של מריבות על צעצועים ואוכל על הרצפה), אפשר שוב לצאת החוצה, לפגוש אנשים, לבלות עם חברים ולפגוש את עצמנו במצבים שבהם הגלים מתחזקים והחזקים מתגלים. כי ככה הילדים שלנו. חולים ואחר כך מתחזקים. ובעקבותיהם, כנראה גם אנחנו.