כביש 66 והגראנד קניון

סליגמן, כביש 66 ההיסטורי בעבר (שנות ה-20) הוא נבנה והיה לאחד הכבישים המהירים בארצות הברית, לצידו היו המון עסקים משגשגים. עם הזמן בנו את הכבישים המהירים החדשים והכביש הזה סוג של ננטש. אז... סליגמן. פשוטו כמשמעו נראית כמו עיר נטושה. יש בה מעט בתים.כמה חנויות ומסעדות לתיירים. וזהו. אז למה נעצרנו פה? כי יש פה חגיגה של ענתיקות, מכוניות ישנות, פריטי אספנות, וכל מיני גרפיטי מגניבים על הקירות. זיכרונות של התקופה שהייתה פה בעבר. כל ההמלצות מכוונות את מי שמגיע לבלות פה שעתיים. אנחנו נשארנו יום שלם. עבור הבנות זו הייתה חגיגה של סקרנות ומשחק. ואני ואורן לא הפסקנו להתלהב. אפילו רכשנו מתנות של תיירים. אכלנו פה ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית למדיי. חמאה. לחם.גבינה צהובה. ריבה. (אני אישית מזועזעת מחוסר הערך התזונתי) אבל את הבטן זה מילא. וחגגנו עם גלידה אמריקאית מפנקת.

סך הכל הורדנו הילוך היום, עשינו שנצ בקראוון, בישלנו בנחת צהריים וערב, ולמדנו שיש גם ימים כאלה.שגם לתיירים מותר פשוט לשהות בנחת בלי לחץ של להספיק לראות. מזג האוויר התחיל להתקרר ממש החל מאחר הצהריים מה שמנע מאיתנו לאכול בחוץ, וגילינו שהאתגר הכי גדול במצב הזה הוא לאכול בתוך הקראוון. השטח הקטן גורם לבנות להיות הרבה יותר מגושמות ונוצר הרבה יותר לכלוך ממצב ארוחה ממוצעת. ישנו פה, בעיירה, וקמנו ליום חדש וקפוא ממשיכים לתור את כביש 66.

מצב הג'ט לג משתפר. התעוררתי ב4:40 לפנות בוקר. השאר קמו סביב 5:00. יש תקווה!!

את הבוקר פתחנו בוייליאמס Williams. גם עיירה על כביש 66 ההיסטורי. גם שם הכל ענתיקות, וינטג', חפצי אמנות, חנויות לתיירים מתלהבים (כמונו), אבל שם היו גם הרבה נגיעות של שבטים אינדיאנים והרבה אמנות שבטית (אפילו רכשנו מציירת מקומית מזכרת קטנה).

לרוב אנחנו מגיעים כל כך מוקדם שלא כל החנויות והמסעדות נפתחות. מזל שכל כך יפה ונעים שאפשר גם סתם ככה לטייל ולהנות. וגם שם מצאנו גינת שעשועים שהילדות רצו בה והשתוללו. הפסקה יזומה עם קפה ומאפה לאמא ואבא.

משם המשכנו לגראנד קניון. הדרך מתחלפת כל הזמן בנוף שרואים מסביב, ועכשיו מקיפים אותנו יערות בלתי נגמרים. כמו שלא רואים את הסוף של הים, ככה אני לא מצליחה לראות פה את סוף היער. גראנד קניון- כמה שהוא גדול- ככה יש בו המון תיירים. אבל באמת המון. בצדק. גדול ומפעים. קנינו לליבי משקפת שתוכל לתצפת על ציפורים ועל הקניון מקרוב. אבל היא החליטה שזו מצלמה וצילמה אותנו בכל הזדמנות. הגובה שם היה היסטרי שלא הייתי מסוגלת לשחרר את גפן מהמנשא לרגע, לליבי אחזנו ביד בחוזקה, ובגלל חוש האמהות אבד לי יצר ההרפתקנות ולא העזתי לעמוד על איזה סלע בקצה המצוק כדי לצלם תמונה מגניבה... (דברים שעושים פעם מזמן לפני שנהפכנו להורים). נהננו מהמסלול העליון והאוויר הקר והחלטנו לוותר על המסלול התחתון ולהמשיך ליעד הבא. כמו שכבר אמרתי. תוכניות משנות כל הזמן במסע שכזה.

את הערב החלטנו לסיים עם פנקייקים חמים ומתוקים.

רק ששכחתי שמי שלא הולך לו עם פנקייקים בישראל שלא יתפלא שלא הולך לו עם פנקייקים באמריקה.