זמן בלתי תכליתי במפרץ קוטור

בבוקר הבא אנחנו יוצאים בקצב האיטי שלנו לעיר העתיקה של קוטור.

הפעם לא לטפס במדרגות עד לפסגת ההר, אלא לטייל על החומות ובסמטאות הצבעוניות.

המון חנויות, בתי קפה, חלונות עץ ישנים, דלתות מסקרנות של בתים של אנשים.

לרגע אני רוצה להיכנס ולהציץ על החיים של האנשים בסמטאות הצפופות האלו. הרמזים היחידים עליהם הם חבלי הכביסה והעציצים מחוץ לבתים.

בגלל שאנחנו משוטטים ללא מטרה, אני כמעט ולא מביטה בשעון, ככה יצא שבבוקר אכלנו גלידה, המשכנו לעוגה, וקינחנו בפיצה וסלט.

כן, סדר מעט הפוך.

בדרך מקשיבים לנגנית כינור, ונכנסים לכמה חנויות צבעוניות- איך אני אוהבת להסתכל על כל המזכרות במקומות כאלה.

ואז מה עושים?

חוזרים לדירה.

משחררים את הרצון לרוץ ולהספיק עוד ועוד.

זה לגמרי השינוי מהמסע הקודם.

כיף להשתדרג מפעם לפעם.

אנחנו מתפנים לנוח והבנות מתפנות לזמן הטלויזיה והמשחקים שלהן.

זה הטריק שלנו כשאנחנו רוצים לישון שעה באמצע היום. זה זמן המסך שלהן, וזמן השקט שלנו.

אחר צהריים אני מלמדת שעה בזום, ואורן יוצא עם הבנות לגן שעשועים.

לרגע זו שגרת החיים הרגילה שלנו רק בנוף אחר.

עוד שדרוג מהמסע הקודם.

למחרת כשאנחנו שוב זזים לאט בבוקר, אני מבינה שזה אולי כי הדירה כל כך מזמינה להישאר.

אנחנו יורדים לחוף הים הקרוב לדירה. ונהנים משמש של סתיו, מים צלולים ונוף מרגיע.

מרגיש כאילו הילדות יכולות שעות לזרוק אבנים למים.

אורן לעומתן, יכול לתצפת שעות על אניות וסירות. כמעט כמו על מטוסים, ולכן, הוריד אפליקציה של מעקב על כניסות של אניות למפרץ.

מה שנקרא- תחביב הוא תחביב- עד הסוף. בחרתי בחור רציני, אין מה לומר.

והוא סוחף בהתאם את הבנות לתחביב הזה.

ואז... הדירה קוראת לנו שוב.

אני אומרת לכם, משהו במרפסת הזו כבש אותנו.

דירה שכיף להיות בה. הנוף משאיר אותנו בה.

(מצרפת כל מיני רגעי נוף מהמרפסת:)

אנחנו יוצאים מאוחר יותר שוב לפורטו מונטנגרו, לראות את המרינה באור יום.

היאכטות מרשימות באותה המידה.

והטיילת בכלל יפה לעת שקיעה.

אנחנו סופגים רוח של חג הלאווין מכל עבר וכמובן שברגע שיש ירידה לחוף רחצה, הבנות רצות לזרוק אבנים למים, ולהנות מהמים הקרירים.

שבת בבוקר מנוצל היטב למשחקי דמיון של הילדות.

הן תמנונים, ותנינים, ומכינות כתרים של מלכות.

בכל זאת שבת (:

זוכרים את הפוסט של על להתידד עם המרחב הבייתי? (מצרפת תזכורת).

אז הנה זה קורה להן גם פה, כשיש זמן, ושהייה ביותר מלילה אחד במקום כלשהו.

למחרת אנחנו יוצאים לבקר בפראסט, עוד עיירת חוף עתיקה וציורית במפרץ קוטור.

בדרך עוצרים באיזו פנינת טבע חמודה, עצי רימון מקיפים אותנו מכל עבר, מונטנגרו עמוסה בהם.

אבל במקום להנות מהנוף אנחנו מתמודדים עם בכי בלתי פוסק של ילדות שטוענות שהן רעבות על אף שכרגע אכלנו ארוחת בוקר, פיפי שחייבות לעשות, ותלונות על זה שקר מדי.

בקיצור נהרסת האווירה הפסטורלית.

אנחנו מצליחים להשתיק את הזעם עם בננה שלאחריה מובטחת עוגיה (יכול להיות שכל הדרמה נעשתה רק בשביל לקבל עוגיה בסופו של דבר???).

**לבננות במונטנגרו יש ממש ריח של הגומי בננה- הממתק הצהוב האלוהי.

אולי זה הריח של הבננה באמת ובישראל הוא איבד מטעמו וריחו האמיתי?

כשאנחנו מגיעים לפראסט אנחנו מתחילים ירידה תלולה מאוד במדרגות לקו החוף, ומדמיינים כבר את הדרך המייגעת חזרה. פראסט היא עיר עתיקה עם סמטאות צרים אבל לגמרי רגועה ושקטה לעומת קוטור.

אנחנו עושים נסיעה בסירה לאי קטנטן שממוקם מול פראסט.

נסיעה בסירה בפעם הראשונה לבנות היא ההיילייט של היום - הן בעננים. נרגשות מהרוח, הגלים, הנוף, ולא מבינות למה הנסיעה מסתיימת.

כמה כיף לטייל לא בעונת התיירות, ברוב המקומות אין צפיפות, לא מחכים בתור לדברים מסויימים, ויש שמש, אבל מעורבבת עם רוח וככה לא סובלים מחום.

חודש אוקטובר הוא חודש נהדר לטיולים בעולם!!!!

אחר הצהריים אנחנו שוב יורדים לחוף הקרוב לדירה שלנו, ובהחלט שוקלים לחזור לכאן שוב בהמשך הטיול.

דוברוטה שבה אנחנו נמצאים לא עמוסה, אבל מלאה בכל מה שצריך. ויש לה קטע מגניב של מסעדות ובתי קפה על קו המים

(לא אכלנו ברובם ואפילו לא ברבע- אנחנו יותר מבשלים- הסופר הוא החוויה הכי טובה בטיול, אבל אווירה זה חלק חשוב בחוויה).

בבוקר קמים מוקדם עם החלפת השעון ונוסעים לעלות לראשונה על מעבורת לצד השני של המפרץ. להרצג נובי.

הנסיעה הקצרה במעבורת היא כנראה השיא של היום (כמעט כמו הבירה של אתמול). נרשמת התרגשות רבה.

בהרצוג נובי אנחנו שוב מסיירים בין סמטאות העיר העתיקה. ונותנים לעצמנו להתבלבל בין הרחובות הצרים אחרי המדריכה... ליבי!

אחרי שמבלים כמה ימים ברחבי ערים עתיקות, מתמכרים לחוויה של להתברבר בסמטאות.

והעובדה שהיום יום ראשון ואין הרבה אנשים ברחובות בכלל מעצים את תחושת הבלבול כי אין אחרי מי לעקוב.

כיף לגלות את הקסם גם בימים הלא מתויירים.

כשאנחנו מגיעים לחוף הים, הבנות ישר רצות למים כמובן.

המים כל כך שקטים ורגועים. והדבר היחיד שגורם לגלים זה סירה או אניה שמדי פעם עוברת.

כך שכל פעם שהמים התחילו לזוז ידענו שתכף תגיע איזו סירה.

ברוב המסעדות על קו החוף מגישים קרפים צרפתיים כמו שאנחנו מכירים. מלוחים ומתוקים עם שלל תוספות. הם קוראים לזה פנקייק. ויש מגוון סוגים שלהם.

וגם... כשאתם תזמינו פה פיצה עם זיתים תקבלו פיצה שאת הזיתים מגישים לכם עליה קרים ושלמים.

פרשנויות אחרות למשהו שאנחנו רגילים אליו אחרת.

השמש המפתיעה ממש מעייפת אותנו אז אנחנו חוזרים להיות בדירה שלנו עם הנוף המהמם, ולהיפרד בצורה הזו, יפה מהמפרץ.

מחר ממשיכים למקום אחר.

זוכרים שבקרים של מעברים הם מורכבים ומעייפים?

אז תוסיפו לזה בכי של פעוטה, בגמילה מחיתולים, והרבה פספוסים.

(אני רוצה לציין שגמילה מחיתולים היא מורכבת גם בבית וגם בטיול- והאמת, עדיף בטיול, שלא כמו בבית שכל הזמן ממהרים ממקום למקום).

בנוסף לזה יש בעיות בביוב בבית שלנו מישראל ואני נאלצת להקדיש שלוש שעות מאוד מתסכלות בשיחות וטלפונים מרחוק על מנת לגייס שכנים לטפל בבעיה.

זה מעכיר לנו את הבוקר ואני רק מקווה שההגעה לחווה הפסטורלית אליה אנחנו נוסעים תשנה את הקארמה של היום הזה.