התעוררות

התעוררתי.

לפתע פתאום שמתי לב למה שקורה סביבי.

כולם רצים. ממהרים. העולם מתקתק כמו שעון.

ואני

הפסקתי לרצות לתקתק.

רוצה להיות ולשהות בכאן ועכשיו. לא רוצה למהר. לא רוצה לספק סחורה.

עם לידת ביתי השנייה נולדה גם הקורונה. עצרה לכולנו את החיים. ופשוט העירה אותי.

כשילדתי את ביתי הראשונה חזרתי לעבודה פוווולללל פאוור לאחר שלושה חודשים.

ג'ינגלתי. בין בית. לעבודה. לילדה לא במסגרת. להנקה. לזוגיות. לחברות. לעצמי(?!)

ואחרי הלידה השניה הייתה לי הארה.

למה עשיתי את זה?

לאן מיהרתי?

לא סיימתי את השנתיים האלו עשירה יותר. לא רגועה יותר. ולא מסופקת יותר.

סיימתי עייפה יותר.

מבולבלת.

ובדיעבד החמצתי המון רגעים בגדילה של הבת הגדולה שלי.

נמאס למהר.

בשנת העצירה שעברה עלינו חוויתי את הכאן והעכשיו.

את היופי בלגדל את הבנות צמוד אליי. ולא למהר ללכת מהן או לחזור אליהן.

התפנתי להניק בנחת ללא שאיבות.

התפנתי לאתגרים של גיל שנתיים.

התפנתי לבשל ולאפות בריא. חדש. מאתגר.

התפנתי לטייל הרבה יותר באוויר הצח וגם להכיר המון אנשים שנמצאים בסטטוס שלי.

בעצם שמתי לב שהתפנתי אל החיים.

העצירה נתנה לי להביט על המסע שאני עוברת. כאמא. כבנאדם.

ושיש לך רגע להביט על המסע שלך. את מבינה כמה עוצמה יש בו. כמה ערך הוא מוסיף לך.

כמה אושר יש בחוויה ובאתגר.

ואני תוהה. מה עכשיו?

יש צמתים שכשאתה עובר בהם לא ניתן לחזור אחורה.

את תובנת המסע המשמעותי של חיי קיבלתי.

ועכשיו צריכה לבדוק איך אני מתמקדת בו. בעצמי. בבנותיי. בבייתי. בבן זוגי ומשפחתי. ואיך המסע היומיומי הזה הוא המרכז. ולא המרדף אחרי הקריירה , הכסף והזמן.

ומפה ככל הנראה אני מתחילה...

בתקווה למצוא עוד לבבות שנמצאים איתי באותה סירה. ואולי לגעת בכמה. ולתהות יחד. על החיים. על המסע. על הדרך.

יצאתי לדרך (: