הרצג נובי בשנית

אני מתחילה לאהוב את הרעיון של לגור כל כמה ימים בבית אחר. קצת כמו להיכנס לרגע לחיים אחרים. עם נוף אחר, כלי בית אחרים, מנהגים שונים.

וככה הגענו שוב להרצג נובי, אחרי שכמובן שוב עלינו על המעבורת המרגשת.

הגענו לבית במעלה ההר, בית מעט מיושן אבל עם גינת ירק שמטפחת בעלת הבית.

מלאי רציני ומגוון של פלפלים חריפים וחריפים מאוד, חצילים, עגבניות שרי, רימונים, לימונים, אשכוליות, חסות וירוקים למיניהם.

הוזמנו לקטוף אפילו כמה, ובן רגע הבנות בלעו את כל עגבניות השרי המסכנות שהואילו בטובן לצמוח.

הרצג נובי לא ברורה לי, חלקה מאוד שיקי ואלגנטי, או חדש דנדש. רחובות צפופים, מלאים בעצים, שיחים ופרחים, מרפסות מקושטות בכל טוב.

חלקה עזוב ונטוש, בנייה שהחלה הופסקה באמצע, או מבנים שאיש אינו גר בהם.

הרבה אנשים פה בונים את הבית בשלמותו אבל לא מטייחים או צובעים, והבית נותר אפור.

אולי זה מעיד על כך שנגמר התקציב באמצע הבניה?

אבל מזל גדול שהנוף מסביב צובע הכל באור אופטימי.

בקיצור הרבה מה לראות. ולתהות.

אנחנו חוזרים שוב לעיר העתיקה. כבר ביקרנו בה ביום ראשון, והרבה היה סגור.

ועכשיו זו הייתה הזדמנות טובה לצעוד בסמטאות ולראות מה יש לחנויות, לבתי הקפה ולמאפיות להציע לנו.

יצא שכל פעם עצרנו לקנות משהו קטן, ירקות ופירות בשוק, גבינות קשות, קפה,מיץ ועוד...

וכמובן... הרצג נובי כמו כל הערים פה על הים- בסוף לוקחת אותנו לחוף!!

תענוג של שמש- מנצלים אותה לפני שיגיע החורף.

ביום הבא אני קמה חלשה ואנחנו נמרחים לאט, וגם נעשה קר, אפרורי והגשם מתקרב. אז אנחנו בוחרים להעביר את הבוקר בבית קפה משולב עם ג'ימבורי.

זה לא משהו שתמצאו בקלות בגוגל בהמלצות על מונטנגרו עם ילדים, זו עבודת הנמלים שלי ושל גוגל מפות. מגדילה, מקטינה, מזיזה. מוצאת!!!

ככה בעצם מתנהל הטיול שלנו.

לפעמים יוצאות מציאות ממש טובות מהשיטה הזו, ולעיתים גם נופלים בפח בדמות מקום סגור, או מפוקפק.

ובמקרה הזה זו הייתה אחלה הברקה.

על כל שעה משלמים יורו. יש מגוון מתחמי משחק, ופינת בית קפה להורים. הילדות היו בעננים, ואנחנו שקענו, מה שקורה לפעמים להורים עייפים.

בצהריים מחליטים לטייל למבצר הספרדי שנמצא ממש ליד הדירה שלנו. סך הכל מרחק של עשר דקות הליכה. אפילו לא חם. הגשם מתקרב אבל כרגע רק רוח.

נשמע קליל לא?

אז לא. טעות!

לא לקחנו מנשא. או את האוטו. כי חשבנו שזה בקטנה.

אבל הרצג נובי כמו שכבר תוארה פה, עשויה מעליות וירידות ועליות וירידות.

ולבנות זה היה קשה. ונאלצנו להחזיק בתורות את גפן בידיים.

וכשהגענו, על אף המקום היפה, מזג האוויר החורפי, וזה שלא היו שם אנשים, נתן תחושת אימה כמו מבצר רדוף רוחות.

הסתכלנו מעט, וברחנו.

ואז גם ליווה אותנו גשם בכל העליות והירידות חזרה לדירה. במקום לרומם את מצבנו זה התיש אותנו.

רושמת לי מסקנות לטיול הקליל הבא!!

את היממה וחצי הבאים העברנו בתוך הדירה שלנו. סופה רצינית משתוללת בחוץ. מרגיש כאילו אנחנו בתוך ענן סערה. השמיים לבנים אפורים, והגשם לא פוסק, בלילה היו הפסקות חשמל. ונדחסנו עם הבנות בחדר השינה שלהן במיטות יחיד כי חששנו שהן יתעוררו בלילה ויבהלו מהחושך.

לכבוד מזג האוויר הזה, הבנו שכדאי להישאר בבית, והזמנו משפחה ישראלית אמיצה שמטיילת במונטנגרו והסכימה לעשות את הדרך אלינו בגשם, לארוחת שקשוקה ישראלית טעימה.

הכרנו אותם דרך קבוצת הפייסבוק של המסעות בעולם. וזה היה מרענן לדבר עם עוד אנשים שיחה קולחת בעברית במונטנגרו.

אנחנו מדמיינים לעצמנו שאחר הצהריים נוכל לצאת קצת לעיר לנשום אוויר ולשתות קפה באיזו מסעדה עם נוף מושלם. אבל מזג האוויר כל כך לא מאפשר (אי אפשר להתלונן אחרי כל השבועיים השמשיים שהיו לנו).

בהמשך מרגיש שהקארמה הגרועה רודפת אותנו.

נגמרים לנו הבגדים, וטעינו כשלקחנו דירה ללא מכונת כביסה, כל מה שמנקים בכביסה ידנית לא מתייבש בגלל מזג האוויר, החיתולים לגפן נגמרים לנו, ושכחנו שיום ראשון מגיע והכל סגור.

בנוסף ליבי משתעלת, זה לא מרגיש משהו גרוע אבל מאוד מטריד אותי, כי בבית כבר הייתי ניגשת לרופא, שיגידו לי שהכל בסדר וייתן סירופ.

ואז בשביל הפינאלה הרכב שלנו לא מניע בבוקר ועד שאנחנו ממתינים לסיוע, (שגם קשה להסביר לאנשים מה העזרה שאנחנו זקוקים לה בגלל קשיי שפה), גם יש הפסקת חשמל!!!!

בקיצור- צרות באות בצרורות!!

וזה רק מעצים את הצד הפחות מפותח של מונטנגרו, ומזכיר לנו כמה מערביים אנחנו, וכמה רגילים שהכל זמין.

אתגרים של טיול.

אני מנסה להזכיר לעצמי שזה שאנחנו בטיול לא אומר שהכל חייב להיות מושלם ומסתדר לטובה.

ושגם בבית יש ימים גרועים ביותר.

ולפתע משמיים מגיע עובר אורח עם תושייה ורצון לעזור, ולהבין אותנו למרות האנגלית הגרועה שלו.

ומצליחים להניע את הרכב.

בהמשך מוצאים בית מרקחת שפתוח ומוכר חיתולים (במחיר מופקע!! אבל לא דאגנו לזה מראש אז משלמים את המחיר של האדישות שלנו), ומצטיידים גם בסירופ לשיעול.

ונפרדים מהרצג נובי והנוף המהמם.

לא לפני שאנחנו עוצרים בעוד ג'ימבורי (מושלםםםם- פוסט נפרד על ג'ימבורי יהיה בעתיד כנראה), ושותים קפה טעים ומרומם רוח בזמן שהבנות נהנות מכל המתחמים והמשחקים.

בתקווה שמפה רק נעלה.