בנגקוק

קודם כל נניח פרט חשוב על השולחן-

לראשונה מאז שהיינו הורים אנחנו טסים ללא עגלה, חיתולים, ופקלאות שכאלה.

וזה משחרר ברמות.

ועכשיו אני רוצה לנפץ מיתוס-

טיסות לילה זה לא הדבר החלומי ביותר.

בטח לא עבור ההורה המסכנה שלא נרדמת בישיבה,

וצריכה לתפקד שעות על גבי שעות בזמן שהבנות שלה ישנו ארבע שעות רצוף וזה מתניע אותן לעוד יממה!!!

מה עשו בזמן שלא ישנו ואיך שרדנו? מסך. וקצת צביעה.

בטיסות אני משחררת את האג'נדה של הבית.

אבל הגענו.

נחתנו בבנגקוק.

תובנה ראשונה של ליבי: העיר הזו רועשת ממש.

תובנה ראשונה של גפן:

מוטב במנשא על הגב של אמא מאשר ברגל.

תובנה של אמא עייפה:

יש רעש כל כך עצום ברחוב שאני לא שומעת את המשפטים של הבנות. טוב או רע? זה כבר פרשנות אישית שלכם.

אחרי מסע הטיסה (ישירה תודה לאל! ללא קונקשן מה שגרם לזה לא להיות סיוט שדות התעופה), עברנו למסע הרכבות.

במקום גדול כמו בנגקוק, זה כמו להיוולד לעולם חדש

בטח לאנשים פשוטים כמונו מהפרבר- גדרה.

שילמנו לרכב וקיבלנו אסימונים- פייר? אקולוגי יותר מנייר. וקל לשימוש לתייר שאין לו אפליקציה.

מזג האוויר בשילוב זיהום אוויר הכה בפרצופנו.

ומיד שהגענו למלון עשינו את הדבר האהוב עלינו ביותר:

ללכת לסופר.

חנות 7/11 הקרובה לגמרי עונה על הצורך.

ומדהים אותי תמיד כמה לומדים על מדינה דרך מוצרי הסופר והמחירים שבה.

ועכשיו לשנצ!! גם התרגשות מהגעה למדינה חדשה לא תפריד בינינו.

מבולבלים מהשנצ והפרשי השעות הבנו שעדיף לצאת לחפש משהו לאכול, ובאזור של המלון שלנו נותרו רק המסעדות המפוארות והברים של הצעירים.

אז החלטנו להתפנק.

ואת הבנות פינקו בכלי אוכל של קיטי.

זהו. התאילנדים קנו אותן!!

אנחנו לא באמת יודעים מה נעשה מחר וזה חלק חשוב מסגנון הטיול שלנו שלא נצמד לרשימות אלא קורא את המציאות הנפשית והאפשרית.

ואכן, קמנו מאוחר. בשעון תאילנד תשע בבוקר והלאה...

ועד שהתנענו את היום היה כבר 11, אז הבנו שלפנינו יום שבודק את סביבת המלון. ברגל.

בג'ט לג תחושת הזמן היא חסרת משמעות, ואפשר לרחף בלו"ז היומי מבלי להיות כבול לשעון.

ירדנו למסעדה מתחת למלון, וגילינו שאם מבקשים סלט פפאיה יש לציין שלא יתחבאו בו שרימפסים,

ושכשמבקשים בצל גבינה ונקניק מחוץ לחביתה לא בטוח שנקבל אותם בנפרד באמת.

במרחק הזמן, אני מבינה פשוט שהתאילנדים לא הכי חזקים באנגלית...

בנתיים מחוץ למלון התארגן לו שוק יום חמישי... אז על הדרך הצלחנו לראות שברוב הדוכנים הם מוכרים אוכל טרי טרי. חצי נחמה בשביל אדם כמוני שסולד משווקים ואוכל שעומד הרבה זמן באוויר הפתוח.

אבל אני בתאילנד אז אצטרך להתרגל. כנראה.

צועדים כמה דקות ברעש האטומי לפארק הקרוב המהמם, פיקניק פירות, וקצת ספיגה של ריאה ירוקה באמצע הברדק. פתאום שקט. וכמה זה משמעותי.

חם, ולח, אבל יורד גשם דקיק. שמחפה על הסחוניה.

במרכז הפארק, לא יאומן כי יסופר, ספריה עם אגף ילדים מושלם!! וכידוע, אנחנו חובבי ספריות, במיוחד עם אזור ילדים. אז נכנסנו,ובלי לשים לב העברנו שם שעה וחצי במזגן (ברמות לחות כל כך גבוהות שעה וחצי במזגן זה פיקוח נפש). פלוס הבנות משחקות בלי מילים עם חברה תאילנדית שמצאו שם.

ביציאה מהספריה, אגם, עם סירות ברבורים חינם!!

עוד קצת פסטורליות לפני שיוצאים לתופת הכבישים הסואנים של בנגקוק.

משם שוק אוכל ראשון שלנו ב-pink garden שהוא מתחם אוכל מקומי ענק.

מזמינים לנו פאד תאי, שמתגלה כחריף, נודלס בלי כלום לבנות שהתלוננו על חריפות ואקסטרא תבלינים, אננס לקינוח ויאללה ליעד הבא.

ממשיכים להזיע את חיינו בדרך לבית קפה חד קרן.

בערך הדבר שהבנות הכי חיכו לו.

מעמיסים סוכרים, סופגים תפאורה, נהנים מהאושר של הבנות, וכמובן מזגן, עוד קצת, למה לא?

ולסיום- האטרקציה מספר אחת! קניות ב7/11.

מעניין כמה פעמים עוד נבקר שם עד סוף הטיול.

מגיעים אחר צהריים למלון בלי שום רצון לצאת שוב.

יש גבול לכמות המעברים שאפשר לעשות עם ילדים,

מחר יום חדש.

קנינו כל מיני מוצרים מעט בריאים יותר לארוחת ערב בחדר במלון.

ועד אז הבנות מציירות, קופצות ומשתוללות.

אני מודה על זה שהחדר מרווח והבנות יכולות לשחק בלי שאני אמחץ תחת הקפיצות שלהן.

למחרת מתחיל לו יום לח נוסף. לח מאוד אפילו.

אנחנו עוברים דרך הפארק הגדול בבנגקוק, גני המלכה, וואו!!! מדהים כמה ירוק מסתתר בתוך העיר הסואנת הזו.

וכמה השקעה בפרטים הקטנים,כמה טיפוח של הטבע.

ברחבי הפארק יש שני מוזאונים חינמיים שאנחנו בונים עליהם:

מוזיאון הילדים Discovery children's museum.

וגן הפרפרים The butterfly garden.

במוזיאון הילדים כמובן שהבנות בהיייייי, הוא לא הכי הכי מפואר ומשוכלל אבל הוא ענק, עם מלא מרחבים, נקי, מגוון. יחסית לאטרקציה חינמית זה ממש שווה.

הבנות שוקעות במשחקי עיר קטנה, לגו, מתלהבות מעצמות ועכבות של דינוזאורים וממתקני שעשועים.

גן הפרפרים לעומתו קטן, קומפקטי, כמו שאני אוהבת, כמו שמתאים לילדים. עם הסברים על חרקים, הרבה טבע, קצת חיות שפוחלצו או שוחזרו.

חיפשנו פרפרים, וגם ראינו לא מעט, התלהבנו מצמחים מיוחדים והזענו את חיינו.

בערב אנחנו יוצאים לאכול במרכז בילוי הומה צעירים, והכל מקושט להלוואין. הבנות מתלהבות ממכונת צילום עצמית, אבל אחרי שהיא בולעת לנו כסף לשווא, אנחנו מחליטים לוותר. והאכזבה על פניהם גדולה ממש. עד שגפן מציעה רעיון שנצטלם בטלפון.

וזו התוצאה.

עכשיו הייתי צריכה להסביר לה למה המכונה לא מדפיסה את התמונות שלנו.

מחר יום אחרון בבנגקוק, והאמת קצת קשה לי להיפרד, כי העיר הזו מטורפת, ולהפתעתי אני נהנת לחקור אותה

הנסיעה ברכבת נוחה ונקייה!!

אין פחים והתחנה נקייה ומצוחצחת. ולהפתעתי גם הרחובות.

את היום האחרון שלנו אנחנו מתכננים רגוע.

נקפוץ רגע לקניון לקנות לאורן מאוד ונחזור לנוח. ואז בערב נצא לתצפית יפה. קליל לא?

אז תוכניות ומציאות לחוד.

בבוקר אנחנו רואים שמזג האוויר לא סגרירי כל כך, ומחליטים לעלות לבניין הכי גבוה בבנגקוק לתצפית על כל העיר- אטרקציה יקרה, אבל צריך אחת כזו בטיול לא?

איך שאנחנו מגיעים מתחילות התראות בנייד על התקפה על ישראל מצד חמאס. וכל מצב הרוח יורד.

מבולבלים והמומים מההתראות, האזעקות, החדשות, נאלצים לשדר לבנות את החיוך והבטחון ולא להפך.

ומחליטים להמשיך מאטרקציה לאטרקציה כדי להסית את המחשבות.

אז עברנו ב sky walk לתצפית מרשימה ותערוכה מקסימה.

משם היינו צריכים להטביע את יגוננו בבצק וסוכר,

המשכנו לבית קפה בשם Brioche from heaven,

הוא באמת היה בטעם גן עדן, גם הקלוריות.

ומשם לקניון הגדול לקנות לאורן מטוס,

מבחינתי קניונים זה מיותר, אני לא קונה חפצים כמעט בכלל, בטח לא ההמולה כזו, אבל מה לא עושים בשביל בן זוג?

האזור של הקניון כבר היה רחוק שנות אור מאזור העסקים בו נמצא המלון שלנו, צפיפות מטורפת, דוכנים ברחוב על כל מטר מרובע, ורעש אטומי.

הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה.

משם החלטנו להמשיך למקדש המפורסם של הבודהה השוכב.

בגלל שאני לא מתכוונת לנסוע בטירוף מכוניות הזה במונית ללא כיסאות בטיחות לבנות, גייסנו את כל הכוחות האפשריים לעלות על אוטובוס בבנגקוק, בשיא החום והלחות, והזיהום אוויר שניתז מכל עבר.

אוטובוס ישן עם רצפת עץ, לרגע הרגשנו במוזיאון אגד ההיסטורי.

זו הייתה אטרקציה חדשה לילדות, ולדעתי קצת הלם.

אבל צלחנו זאת.

במקדש היפייפה נתנו לבנות לשים מטבעות בקערות מתכת כאלו, ולבקש משאלות, נהננו מהיופי, הצמחייה, האסתטיקה, וכל הזמן נכנסנו לעדכוני החדשות.

לא קל להתנתק.

לא קל לטייל במצב כזה בארץ.

למרות שאם הייתי בארץ הייתי רק רוצה לברוח.

ליבי עם המשפחות והנופלים.

אחרי התשה באמת מוחלטת, חוזרים במטרות המצוחצח והנקי למקום הבטוח- למלון.

וכמובן לפניו עוברים ב...7/11 להצטייד באוכל.

מחר הטיסה לצ'אנג מאי. מקווה שהטבע ירפא וירענן אותנו.