הנה זה קורה שוב.
בחירה מודעת ליציאה למסע.
ככה אני קוראת לו.
כי מזמן הבנתי שהמטרה בטיול הזה היא שונה מאוד מחופשה.
וזו בטח לא חופשה! כי יש את הילדות להתעסק איתן ימים שלמים, לחשוב על המעבר ממקום למקום, וכמובן כל המטלות השוטפות של החיים, הבישולים, הקניות, הכביסות... וגם עבודה קטנה שאני אמשיך להנחות מהמחשב הנייד.
אבל הביחד הוא המשמעותי ושעושה את ההבדל פה.
כל שנה מחדש אני מחדדת לי עוד את הסיבה לבחירה הזו.
משנה לשנה אני מנסה לדייק את החיים שלנו.
אחרי שבשנה שלמה ניסינו משהו מסויים ויצאנו ממנו עם מסקנות מה עובד ומה פחות.
ככה זה חודש תשרי, מביא איתו תהיות. והזדמנויות חדשות.
היציאה למסע הקודם קרתה כי חשבתי שאני מבולבלת.
חסרת כיוון תעסוקתי, משבר קריירה אחרי הקורונה ורצון להתחייב לגידול בנותיי.
אבל גיליתי שהבילבול היה רק רצון להתפתח יותר בתוך הכישורים שלי.
במסע ההוא התחדד לי שהדבר שהיה חסר הוא הזמן המשפחתי שלי.
והמחשבה הזו ליוותה אותי כל השנה.
משהו פה, בארץ המלחיצה הזו,
או בסגנון החיים שלנו,
לא מאפשר את הזמן המשפחתי שאני זקוקה לו.
כשיש אותו הוא נפלא. אבל תמיד עם דד ליין.
וזה מרגיש בלתי אפשרי לסחוב ככה עוד ועוד.
אז עכשיו נתפנק על חודש מרוכז, רחוקים, נושמים אוויר צלול, והרבה פחות לחוץ מהמזג הים תיכוני שלנו.
ונחזור ממנו חכמים יותר, כדי לדייק יותר את השנה החדשה הזו שהתחלנו.
וכל שנה תביא איתה טוויסט/שינוי בעלילה.
בדוק.
ולמרות שזו לא פעם ראשונה שאנחנו טסים, הלחץ והמחשבות הן די זהות:
*האם המחליפות שלי בעבודה יסתדרו?
*למה שוב פעם לעשות לליבי הפסקה מהגן ואז להתמודד שוב עם הסתגלות?
*האם זה מספיק בטיחותי להסתובב עם שתי בנות קטנות במקומות כל כך זרים?
*מה יהיה עם הכלב?
ועוד ועוד ועוד...
כנראה שזה חלק מטבעו של מסע.
ולמזלי, רוב המחשבות האלה מתפוגגות בעת הנחיתה ביעד הבא.
ולאן הפעם?
טסים למונטנגרו.
התוכנית: לא ידועה.
החלטנו הפעם לזרום עם מזג האוויר שיגלה לנו איפה הכי טוב לנו להיות.
בניגוד לכל ההפחדות שיהיה שם קר,
ושזהו אינו יעד לטייל בו בחורף,
אנחנו עדיין הולכים על זה.
חום יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר גמר עלינו.
נתכרבל לנו במעילים,
ונשתה (לבקשתה של ליבי), שוקו חם.
וכמובן נעדכן במסלול ובחוויות (:
בתמונה- הבחירה לא לנסוע עם הרבה ציוד ולדחוס את כל החודש הזה במזוודה אחת.
וגם אנחנו מביטים בנתבג מעיני הג'ימבורי.
Comments