בודווה וצטנייה שמיים וארץ

בקושי רב נפרדנו מהיופי של מפרץ קוטור,

והגענו לבודווה.

בודווה מתוייגת בפי הישראלים כמו אילת של מונטנגרו. טיילת מלאה מסעדות ופאבים, מסיבות, חופי ים ארוכים, מועדוני צלילה.

כל זה פעיל בעונה!

ואנחנו מטיילים לא בעונה

ומגלים שבודווה היא לא באמת אילת.

הנחיתה הראשונה בבודווה הייתה קצת הלם עבורי.

זו הייתה פעם ראשונה מאז תחילת הטיול שהגענו למקום יותר תעשייתי, עירוני סטנדרטי.

אם עד עכשיו גרנו בבתים עם חצר רעננה, טבע רחב ידיים, בבודווה היה לא מעט פלסטיק. רק ההרים והים שרואים מכל מקום בקו האופק הזכירו לנו שלא התרחקנו מהטבע כל כך.

דשא סינטטי, עציצי פלסטיק, ואתרי בנייה.

לרגע אני מקבלת את התחושה שמונטנגרו היא בעצם מדינה בפינוי בינוי.

בכל מקום מחדשים ובונים. שזה טוב, אבל הרחובות, והאווירה עדיין מאוד מיושנת.

רחובות צרים שמזכירים שפעם הכל פה היה כפר, בין כל כמה בניינים חדישים עומדים להם בית או שניים שעדיין יש להם סככה של גפנים, או פרחים אחרים צבעוניים, הכבישים שסלולים מרגישים לנו כמו דרך מקרטעת, ולא בכל מקום יש מדרכה.

בשביל לפורר את ההלם אנחנו עושים את הדרך ברחובות הזרים לנו עד לים. לטיילת.

מנסים לספוג את האווירה של המקום.

המון מלונות מאוד נוצצים מחייכים אלינו מכל מקום.

מדהים איך אחרי שהות של טבע רצוף, השהות בעיר מוזרה, גם לנו, העירוניים.

שמנו לב לכמה דברים פה:

*אין הרבה פחי זבל מחוץ לבניינים. יש נקודת איסוף אשפה עם פחים, וכולם צועדים עם הזבל עד לנקודה. לא זורקים מחוץ לבניין ברחוב גם שזה כרוך בהליכה של כמה דקות טובות.

*לא כולם פה חובשים קסדה כשהם רוכבים על אופנוע- מה שמזעזע אותי. כי בנוסף לזה רוב הנהגים פה מדברים בטלפון בנהיגה.

*חוק חינוך חובה פה מתחיל מגיל 5-6. עד אז ניתן לשלוח למסגרת פרטית. היקרה ביותר עולה 250 יורו לחודש (עבורנו כמובן זה לא נחשב יקר). אבל זה מסביר למה יש המון ילדים לא במסגרת עם ההורים שלהם ברחובות.

למחרת מגיעים לעיר העתיקה היפה של בודווה.

כבר ראינו לא מעט ערים עתיקות, ששומרות עם מבצר על המדינה בקו הים. אבל זה עדיין תמיד מהנה להסתובב בסמטאות, שמציעות חנויות ומסעדות מעניינות.

אנחנו עושים מסלול הליכה קצר לאורך הים בחלק מעט יותר סלעי שלו והבנות לא מוותרות על משחק בחוף.

משם ממשיכים לתצפית על סבטי סטפן.

אי שנעול בשער, עם שומר. ואני ,מאוד סקרנית לדעת מי גר בו.

כיום האי מחובר המזח לחוף. כנראה כדי להנגיש אותו לתושבים.

אולי פעם זה היה להתבודדות?

ביום הבא, אנחנו כבר מתרגלים לבודווה. ומשוטטים ברחובותיה.

לפתע אני מגלה שכונות חמודות, עם מתחמי מגורים שמעט יותר מדברים אליי.

ומרגישה שלא כל כך נוראי פה.

בניינים לא גבוהים, כולם עם מרפסות, באמצע מין חצר שכזו, וכל בניין בצבע שונה.

אנחנו מוצאים פינת חי, ויחד עם עוד ילדים שכנראה לא נמצאים במסגרת חינוך מנסים לשחד את הארנבים והצבים בירקות שהבאנו.

בהמשך מוצאים עוד ג'ימבורי, אבל מעט יותר ספורטיבי: קורה, אומגה קטנה, טרמפולינה, ומסלולי טיפוס שמובילים למגוון מגלשות.

הילדות שומרות על כושר בטיול.

שם אנחנו פוגשים אישה נחמדה תושבת בודווה, במקור היא מסינגפור, וסופסוף ניתן לדבר באנגלית טובה עם מישהו מקומי על המדינה.

אנחנו צוחקים שהרבה דברים שקורים במונטנגרו ממש ממש ממש לא היו עוברים חלק בסינגפור. ועל ה"עיכוב" ההתפתחותי של המדינה.

נחמד שהיא מבינה לליבי.

אבל גם מספרת כמה היא אוהבת את האווירה המשוחררת במדינה הזו.

מעניין...

למחרת בבוקר אנחנו אורזים את עצמנו להר לובצ'ן.

אני נהנת מהנסיעה ההררית שמחליפה לאט את הנוף. לנוף שאני אוהבת, עם העצים הגבוהים, והשלכת שמציפה את צידי הדרך.

אנחנו עולים בגובה עד כדי שיש תחושה שאנחנו מעל העננים.

מטפסים (שוב) 641 מדרגות ומגיעים לפסגת העולם.

קר, אבל השמש מייפה את השמיים והכל נראה צבוע בצבעי אופטימיות.

בהמשך מגיעים לדירה שנישן בה ביומיים הקרובים, שנמצאת בעיר צטנייה.

שבעבר הייתה עיר הבירה של מונטנגרו.

אנחנו מגיעים לשיכון מוזר. אף פעם לא באמת יודעים מהי השכונה שתגיעו אליה כשמזמינים דירה בבוקינג.

המקום ידידותי, קרוב למדרחוב המרכזי של העיר.

צטנייה צבעונית, בתים צמודים זה לזה, צבועים כל אחד בצבע אחר, ובין לבין חנויות שונות, מדרחוב ססגוני, כיף להתהלך...

ועדיין הבניין שלנו מבחוץ קצת גורם לנו להסתייג. זה לא נראה כמו אווירה של חופשה...

אבל שנכנסים פנימה- עולם ומלואו.

דירה שמעוצבת בייחודיות, שכל חדר יש לו צבע ואישיות אחרת.

בעלי המקום מאוד אדיבים ואכפתיים, לוקחים אותנו לרופא ילדים, חבר שלהם,שיבדוק את ליבי, ולא היינו צריכים להתעסק עם הפעלת ביטוח.

כל זה נותן תחושה מאוד נעימה, שמזל שהגענו דווקא לשיכון המוזר הזה.

ביום הבא אנחנו נוסעים למערת ליפה- מערת נטיפים.

אליה אנחנו נוסעים ברכבת צבעונית. עוד אטרקציה שהבנות עוד רגע מתעלפות ממנה.

הנוף מדהים, פותח את הנשמה.

ואנחנו זוכים לסיור פרטי כי אנחנו היחידים שהגענו לסיור של עשר בבוקר.

איזה כיף!!! יתרונות של לטייל בסוף העונה.

אחרי המערה אנחנו חוזרים להתהלך המדרחוב הססגוני של צטנייה, ואז מגלים במקרה את הספריה העירונית ומוזיאון הכסף.

כמו בבית, הבנות מאוד אוהבות להיכנס לספריה, וממש לא משנה להן שהן לא מבינות כלום מהספרים, העיקר שיש תמונות.

(האם שמעתם פעם על ספרניות שמעשנות בתוך הספריה??!?! דברים שמונטנגרו עדיין משתרכת בהם מאחור).

בהמשך נכנסים למוזיאון הכסף, שיש בו מלא מידע,

לא את הכל אנחנו מבינים, למרות שיש מדריכה מלאת ידע שממש נהנת לספר לנו, אבל אנחנו מקבלים הזדמנות להסביר לליבי על מכונת ייצור המטבעות, שיטת החליפין שהייתה בעבר, מהי כספת של בנק עם שטרות, ושזהב הוא יקר יותר מכסף.

דברים ספונטניים שכאלה!

אחר צהריים בדירה מאופיין במלא השתוללויות,

שנגררות גם למחרת בבוקר- אז לשם פירוק האנרגיה, אנחנו מבקרים בג'ימבורי המקומי.

זו כבר נהייתה אטרקציה לחפש אותם בכל עיר וכפר.

ואחרי הוצאת מרץ שכזו- אפשר להמשיך ליעד הבא.

*אנחנו מתמודדים עם רכב תקול, וחברת השכרת הרכבים מנסה למצוא פתרונות, אבל שום פתרון הולם לא נמצא בנתיים, וזה מעכיר את האווירה- ההמלצה שלי: לא לחסוך על רכב.

ניסינו הפעם- וזה לא להיט.

לפחות יש אנשים טובים במדינה הזו שעוזרים לנו בבוקר להתניע את הרכב.

שאלה יהיו הצרות שלנו!!!!