אנחנו עושים את הדרך ההרית והיפה מצטנייה לכיוון אגם סקאדר.
האגם הגדול במונטנגרו שמשותף גם למדינת אלבנייה.
סביבת האגם מלאה בהרים קטנים, כמו גבעות שמקיפות אותו מכל צדדיו.
אנחנו עוצרים בכפר הדייגים caruc,
בציפייה לראות איזושהי התרחשות, לאכול באיזו מסעדה על גדת האגם, ולהנות ממזג האוויר- אבל המקום כולו די נטוש.
פה ושם עוברת מכונית או אדם בודד.
הנוף מרשים, אך כל הבתים נראים שוממים.
לפתע אנחנו פוגשים באיזה דייג, שבאנגלית מעורבבת עם סרבית, הוא מנסה להסביר שקשה לדוג דגים בעונה הזו בגלל הרוח, ושהוא הגיע לכאן רק לסוף השבוע.
הוא מנסה להבין איפה בישראל אנחנו גרים, אבל מלבד ירושלים הוא לא מכיר כלום, אז אנחנו מנסים להעביר את נושא השיחה בחזרה לדגים ולכפר עצמו.
בסוף אנחנו נפרדים כידידים והוא מביא לנו אגסים מהגינה שלו.
ממשיכים לנקודת תצפית גבוהה על אגם סקאדר, אין ספק שהוא מרשים ואני שמחה שאנחנו נשאר פה עוד יומיים ולא רק נחלוף על פניו.
אנחנו מתמודדים שוב עם תקלת מצבר ברכב.
זה מוציא אותנו מאיזון אנרגטי, למרות שהגענו למקום לינה קסום, אסתטי ונקי, מוקף גינה רחבה ונוף ירוק מכל עבר.
הבנות מתרוצצות בדשא וזה נחמד אחרי שבימים האחרונים ישנו בדירות שלא ניתן לרוץ חופשי בחוץ.
עושה לי חשק לגור בבית פרטי עם חצר.
יש בנמצא במחיר סביר בארצנו החביבה?
למחרת בבוקר מחליפים לנו את הרכב- פעם שלישית גלידה.
לאחר מכן, אנחנו נפגשים שוב עם המשפחה הישראלית שהתארחה אצלנו בהרצג נובי, וחולקים יחד שיט בסירה באגם סקאדר היפה.
המון ציפורים והרים קטנים מקיפים את האגם.
הבנות מאושרות. וכולנו נהנים מקצת חברה ישראלית, תוך כדי שיחה באנגלית טובה עם המדריך שלקח אותנו לסיור. גם זה לא מובן מאליו פה.
אחרי עוד יממה לצד אגם סקאדר אנחנו נוסעים בדרך היפה לכיוון פודגוריצה עיר הבירה של מונטנגרו. בכל מקום קראתי שהיא אפרורית ומשמימה. ואני מעט נחושה בדעתי לגלות את הקסם שלה.
אז קודם כל אשמח לפרגן לפודגוריצה- שאחרי חוויית העולם שני ושלישי שחווינו במונטנגרו כולה, לפתע הגענו לעיר. מסודרת. עם בניינים, המון בתי קפה ומסעדות, כבישים רחבים, שכונות מגוונות.
אנחנו מגיעים לסוג של פינת חי, חווה.
היינו שם התיירים היחידים, וכל השאר היו הורים צעירים (ועייפים), עם תינוקות וילדים צעירים.
הבנות רוכבות על פוני, מאכילות את העיזים, הכבשים, האיילים, והאווזים.
אחרי שראינו את בעלי החיים האלו משוחררים בצפון ובחוות הפוני המקסימה זה קצת מוזר לראות פה את כולם בכלובים. אך לשמחתי הכלובים מאוד נקיים ומטופלים כהלכה.
הרבה אנשים מאכילים את החיות, אבל רק בירקות שהביאו מהבית (חבל שלא הצטיידנו מראש). לא ראיתי שזורקים להם חטיפים - וזה היה נחמד.
הבנות ממש לא רוצות לעזוב את המקום, אבל אנחנו עייפים כבר ורוצים את שעת המנוחה שלנו (מסוג הדברים שצריך להעריך כי בשגרת הבית זה לא בהכרח קיים).
הדירה שלנו הפעם היא בשכונה חדשה ויפה. יש בה שני בניינים והמון בתים פרטיים, גן שעשועים חדש מול המרפסת שלנו ואווירה שקטה ונעימה.
אחרי ארוחת צהריים, איך אפשר שלא, אנחנו יוצאים להשתולל בגן השעשועים.
למחרת בבוקר ההשתוללות עולה לנו ביוקר, ליבי נופלת בפארק הנהדר הזה על הסנטר, ומתחילה לדמם מהשיניים. אנחנו מבינים שיש חבלה כלשהי. כי קשה לה לאכול, ומשהו מתנפח.
המוח כבר מריץ סרטים. ואנחנו מבינים ששוב נצטרך לקבל סיוע רפואי.
עד שאנחנו מאתרים מרפאת שיניים ומפעילים את הביטוח, אנחנו מנסים להסיח את דעתן, ועוצרים במוזיאון הטבע של מונטנגרו.
מונטנגרו כמו שכבר הספקנו להכיר, הכל אצלה בקטן, גם המוזיאון הזה.
אבל זה ממש מספיק לילדים לטעמי. הרבה יותר ממוקד. החיסרון היחיד- הם לא ערוכים לתיירים.
אין שום הסבר באנגלית! הכינו איתכם את גוגל טרנסלייט בהגיעכם למדינה הזו.
אנחנו רואות פוחלצים, מינים שונים של פטריות רעילות ואכילות, חרקים,דגים, עופות...
ויושבות לצייר בפינה נעימה.
משם ממשיכים למרפאה, שמקבלת אותנו בחיוך, ומכניסה אותנו בין תורים.
להפתעתי גם פה, כמו במרפאה הקודמת שבה ליבי נבדקה, לא דורשים מאיתנו תשלום ואני המומה.
הרופא ממש נחמד, בודק את השיניים שלה- לצערנו הן נחבלו, ויכול להיות שינשרו לה מוקדם מהצפוי- הוא מנחם אותנו שזה לא נורא כי הן במילא שיני חלב.
מקווה שבקרוב היא תצליח לאכול כי כרגע זה לא קורה.
גם בטיולים ובחופשות ילדים נופלים ונפצעים- קחו לתשומת לבכם. זה יכל לגמרי לקרות גם בפארק ליד הבית. הגיל של הילדים מאתגר את היכולות שלהם, ואת הרצון לנסות פעלולים שונים.
אנחנו עוצרים לאכול ארוחת נחמה בדוכן נקניקיות ואז נכנסים לקניות בסופר כדי להכין מרק, שיהיה לליבי משהו קל לאכילה.
אני מבינה שזו כנראה הרכישה האחרונה בסופר המונטנגרי. אז אני מחפשת דברים מעניינים שעוד לא טעמנו.
בקרוב ניפרד מהטיול, וזה מעט מעציב אותי, על אף כל המורכבויות שהמדינה היפה הזו הציבה בפנינו, הספקנו לראות מקומות באמת מאוד יפים, לנשום אוויר נקי, להכיר אנשים מאוד נחמדים, ולהיות יחד באמת.
אנחנו מבלים אחר צהריים ארוך מאוד בדירה, יותר מדי אדרנלין ולחץ גורם לנפילה שלו גם, ואני זקוקה למנוחה. ואיזה מזל שיש זמן אליה.
ו... בגלל שנחנו אחר"צ אפשר לצאת לבלות בעיר בערב!!
בילוי בערב הכוונה בין שש לשמונה בערב כן?
אבל עדיין, נחמד קצת לצאת לעיר, הכל פתוח, הכל מואר, עד כה היינו לרוב במקומות שאין מה להוציא את האף מהבית אחרי חמש.
אכלנו גלידה והרגשנו אווירה חגיגית, מזג האוויר החורפי לא מפריע לנו לטייל במדרחוב הססגוני והמואר.
נותרו לנו רק יומיים לסיום המסע, המתח מורגש בגוף, ובמצב הרוח. לא שעצובים לחזור הביתה, אבל המוח צריך לשנות את התקליט מה שנקרא.
אני בטוחה שמהר מאוד המציאות הישראלית תשאב אותנו, ואני באמת רוצה לנצל כל רגע.
אבל המציאות עם הילדים, והמשפחתיות שלנו לא תמיד זורמת על כל הרצונות שלי.
קצת מריבות, קצת צעקות, בסוף מצליחים לצאת מהבית, מבלים בעיר, מטיילים בפארקים הצבועים בצבעי שלכת צהובים. נהנים מהקרפ הצרפתי- יותר נכון הפנקייק המונטנגרי, ולמחרת פוקדים את הקניון בעיר לראשונה!
הקניונים בכל מקום הם תמיד דומים, אבל בגלל שכבר מזמן הפסקתי לעשות שופינג כמו מטורפת, ובכלל כמעט הפסקתי לקנות יד ראשונה, אז זה לא נוצץ בעיניי. רק גורם לי להתגעגע לרגע לפשטות בכפרי הצפון הירוקים.
הגשם לא מפסיק לרדת. אולי מסמן לנו שהגיע הזמן לחזור הביתה. מחכים לנו שם, גם הכלבלב שלנו, גם המשפחה, גם העבודות שלנו.
והבנות מחכות לחזור למסגרות: ליבי מדברת על הגן, ועל החברים, וגפן על הגן עם אמא (במזכרת בתיה - גן שווה, כדאי לכם).
הן כבר בגיל שזה לא חולף על פניהן, הן מפתחות געגוע וזיכרונות אמיתיים.
ו... הנה, אנחנו בדרך לסיוט שדות התעופה.
שיהיה לנו בהצלחה.
בפעם הבאה נתעדכן מהארץ.
Comments