אבולוציה של שבתות

אתמול בערב (ערב שישי), הייתי עסוקה בלתכנן בראש רעיונות לעשייה בשבת עם הילדות.

המחשבה הזו מעט התישה אותי כי מאז שחזרנו לשגרה של גן, אז כל בוקר הופך למבצע ממש לא רגוע, במטרה לאפס ולארגן את עצמנו עד שמונה בבוקר.

ולכן, החזקתי בראשי כמה רעיונות, והחלטתי עם אורן שנקום בבוקר ונחליט.

שבע בבוקר שבת.

אני מפרפרת סביב הבנות עם הדרישות של: אני רעבה, יש לי פיפי, החתלה, נשפך לי, לקחו לי אכלו לי...

וכשסוף סוף ישבתי עם הקפה שלי.

הבטתי לצדדים- וראיתי שתי ילדות עסוקות, אחת בספרים השניה במשחק כלשהו.

הקשבתי לסאונד. שקט שבת סטנדרטי.

הפעלתי את המוח בתהייה האם להתארגן.

וקיבלתי החלטה ש... לא!

ואז נפל לי אסימון על השינוי שעברו השבתות שלי מאז שאני אמא.

השבתות אחרי הלידה נראה לי הרגישו ככל הימים. אותה עייפות. אותה רוטינה. אותו הלם.

לאחר מכן לאורך כל החצי שנה הבאה, כשהבנתי שיש דבר כזה סדר יום הניסיון לעשות משהו בשבת אולי היה בתיאוריה אבל היה קשה לתפעול. לסחוב ציוד, להתארגן תוך כדי לארגן תינוקת שתמיד עושה קקי או רעבה לפני שיוצאים... (וחם בחצי שנה הזו, אוי כמה שחם... ההורמונים ממש לא היו רגועים).

בשלב הבא שנמשך תקופה ארוכה היה רצון לברוח מהבית. פשוט כי היה קשה לרדוף אחרי זוחלת קטנה. והיה הרבה יותר קל לתכנן תמיד משהו כדי לא להיות לבד. עוד ידיים פועלות זה תמיד טוב.

השלב הזה הוליד התיידדות עם הטבע, ומצאתי את עצמי קובעת עם אנשים בשעות הכי מוקדמות שיש. למשל: שמונה בבוקר כבר נמצאים ביער כלשהו, מרגישים את השקט לפני שכל עם ישראל מגיע, אבל הכי חשוב חוזרים בזמן לשנצ מפנק.

ואז אני אמא לשתיים, וצריכה לרצות שתי ילדות.

אחת שצריכה תעסוקה, והשניה שצריכה פשוט להיות תינוקת. זה שלב עם רגשות אשם כי כל אחת זקוקה למשהו אחר ולפעמים אחת "מקופחת"... למשל מעבירה שעתיים מול הטלויזיה, או יושבת לשעה בטרמפולינה מול צעצוע ללא יחס מיוחד (נתתי שתי דוגמאות של ילדות שונות וצרכים שונים בכוונה).

וגם אז לומדים איך לצאת מהבית תמיד, וזה זורם, אבל מסע שכמותו לא נברא. או במילים אחרות: טירונות.

ולפתע... הן שתיהן גדלו מעט. והן אשכרה משחקות יחד. לפעמים גם רבות יחד. אבל יש משהו משותף. ובמשותף הזה, הן לא תמיד צריכות אותי.

למען האמת, הן לפעמים פשוט צריכות שאני אשחרר אותן כדי להיות עם הבית שלהן, עם הספרים, הצעצועים, בלי תוכניות, בלי להתארגן ובלי למהר.

וככה הרגשתי הבוקר.

למה למהר?

למה שוב להתארגן בלחץ ככל הימים?

שבת למנוחה, לא?

אז שחררתי מחשבות.

שהיתי ברגע. והלכתי לטגן פרנצ' טוסט.

כלומר, אפשרתי לשבת לזרום.

לסיכומו של עניין,

השבתות שלי עברו אבולוציה. אני בטוחה שגם שלך.

אז פשוט תנו לזה לקרות.

להיות בכל שלב בלי כעס או מצפון, לא תמיד חייבים להספיק משהו אטרקטיבי, לפעמים זה ממש מתחת לאף שלנו.

כל שלב של הילדים הוא שלב אחר שלנו, שלב אחר של הלו"ז, שלב אחר של צורכי בוקר- לפעמים נוכל לקחת אותם ברגוע ולפעמים רק נרצה לברוח מהבית כמה שיותר מהר.

ומפה לשם עשיתי מטלות בית שונות ושמחתי לגלות שבזכות זה שהיינו פה בזמן בלתי מוגבל, הבנות גילו עניין ועזרו לנקות תריסים.

אז הרווחתי לגמרי.

בתמונות: שבתות שיצאתי בהן מוקדם מאוד כי פשוט הבוקר מתחיל נורא מוקדם, והבלאגן בבית מתיש כבר בשבע בבוקר.