איך שרדתי את גידול הבנות בבית בהצלחה?
- מירב ארווס
- Aug 26, 2021
- 3 min read
Updated: Sep 26, 2021
קודם כל אני חייבת להודות שלעיתים ירדתי מהפסים. חד משמעית. זה אינטנסיבי. קשוח. ועוד מלא תיאורים קיצוניים.
ואחרי ששפכתי את ליבי אשתף שפשוט מצאתי מתכון מנצח: יציאה מהבית!!!!
פשוט כך. קמים בבוקר.
קופסת פירות. כריך. במבה. עוגיות. להלביש. לחתל. לצחצח שיניים. ובייייי
לאן?
לכל מקום.
ליבי הגדולה שלי כבר שלוש שנים וחצי איתנו בבית. מאז שנולדה לא הייתה בשום מסגרת. בבית עם אמא או אבא. (לפעמים נעזרנו בסבא וסבתא)
אחריה נולדה גפן. ובקיצור שתי ילדות בבית שווה טירונות.
מהר מאוד הבנתי את הנוסחה הבאה:
בבית אני מתחרפנת. נהיה בלאגן. הן עוברות ממשחק למשחק. כל משחק צריך לתווך להם לסדר אותו או לחילופין להתמודד עם הבלאגן של אחרי משחק. צריך להשגיח על טיפוסים על רהיטים ומצבים מסוכנים. להפריד במריבות. היא לקחה לי. שהיא לא תיגע לי וכאלה.
אוכל נשפך. על הרצפה. על השולחן. תמיד יש משהו בכיור.
והכי גרוע- אני לא באמת מצליחה להיות איתן. אני נשאבת למטלת בית אחת אחרי השניה.
רק אשטוף את הכלים. רק נתלה מהר כביסה. אוי אולי נכניס משהו לתנור? ועוד ועוד ועוד.
בית זו עבודה במשרה מלאה.
ואז התבהרה התמונה:
מחוץ לבית אני איתן. באמת. או יושבת בנחת וצופה בהן חוקרות את העולם.
אוכל נשפך? בקטנה זה על דשא בפארק.
מריבות על צעצועים? אין. יש אצטרובלים דשא ופרחים בשפע.
צעקות? מתחלפות בשיחות ושאלות סקרניות של ילדים כמו: למה קשה יותר לאכול כשעולים בעלייה? איפה הצל שלי? ועוד...
טיפוסים מסוכנים? משטחי דשא או זרדים פותרים זאת.
מה שמשאיר לנו את הלרדוף אחריהם במתקני שעשועים. אבל אני לא יכולה להיות קטנונית מדיי...
היציאה לטבע או אפילו סתם לרחוב פשוט הרגיעה רוחות. מתעכבות יחד על פרחים. על הצבע של אבני השפה בכביש. על פחי מיחזור שונים. יושבות בצל.
וגולת הכותרת: בכל מקום פורשים שמיכה ועושים פיקניק.
זוכרים את קופסאות האוכל שארגנתי על הבוקר?
אז באמת רוב הילדים אוכלים יותר טוב בחוץ. הבחוץ עושה אותנו רעבים. ואת הבנות שלי בפרט. ככה גם נפטרתי מלרדוף אחריהן. להאכיל. לבקש שישבו בנחת לשולחן ולא ירוצו לשחק.
נכון. זה נשמע מורכב.
מה עכשיו? להתארגן? לנסוע? לצעוד?
אבל זה לגמרי שריר שצריך להתניע ושהוא נכנס לשוונג הוא פשוט נוסע.
והרווח? גדול הרבה יותר.
הילדים חוזרים מותשים לשנצ.
לא היו מריבות או עיסוקים סביב מסכים.
נוצרו ילדים סקרנים מהמפגש עם העולם ואנשים שונים, בעלי מקצוע, תמרורים, בעלי חיים.
הבית נשאר מסודר. או מבולגן במידה תלוי איך השארנו אותו בצאתנו.
והכי חשוב - לא הייתי כל הזמן עסוקה בלהפעיל אותן. כי הטבע. והבחוץ. והגינה. והרחוב, כל אלה פשוט מפעילים אותם מעצמם.
ילדים אוהבים סתם לחפור בחול. לערום ערמה של זרדים. לקטוף פרח או קלמנטינה מאיזה עץ בודד. למצוא ספסל ברחוב מיוחד ולקשקש. לשבת שעה על נדנדה או קרוסלה. וזה מעסיק אותם. בלי מאמץ.
אנחנו פשוט שם. לתווך. להסביר. לענות על שאלות. לעזור להם לחקור את העולם. וכל זה בישיבה בצל על ספסל או על הדשא. (רוב הזמן. חוץ מהרגע שצריך לרדוף במגלשות הגבוהות.)
ואם תהיתם לאן למען השם הולכים איתם?
יער! חורשה. בכל ישוב יש משהו כזה או אחר.
לספריה- כן כן. מזמנת המון אפשרויות לבד ויחד.
למצוא רחובות קטנים וגינות שעשועים שלא הולכים אליהם כל יום אחר הצהריים.
למצוא מדשאה טובה עם עץ רחב ידיים ולעשות תחתיו פיקניק
(פיקניק זו סיבה למסיבה).
להתניע את הרכב- לנסוע לקיבוץ או מושב קרוב
לחוף הים לשחק בחול. לאכול גלידה. למצוא חנות יד שניה ולשחק שם במשחקים שאין לנו בבית. למצוא איזה משק חי קרוב.
פעילויות ילדים הורים בקניונים השונים.
בתמונה- מרחב בלי כלום ועם הרבה- תעסוקה מלאה
אין סוף לרעיונות. רק לארגן את עצמנו בבוקר ממוקדים מטרה ליציאה מהבית ו.. בייייי.
תודו לי שתחזרו עם ילדים מותשים לשנצ.
כי למרות כל השקט שהבחוץ מייצר גם אנחנו זקוקים לשנצ אחרי כל זה.
נ.ב
שמירה על איזון-
יום או יומיים מתוך שבוע שלם בבית זה לגמרי להישאר שפוי. כמו השריר של היציאה מהבית יש את שריר הנשימה אל מול התוהו ובוהו. וילדים בין היתר גם אוהבים את הפינה שלהם עם המשחקים שלהם.
נ.ב 2
יותר קל יחד ולא לבד!
ולכן אעלה פוסט נוסף על איך למצוא חברה ולא להיות לבד עם היציאות מהבית כי מן הסתם שיוצאים לפגוש אנשים שקבענו איתם זה מייצר מוטיבציה.
מירבי! את מעוררת השראה! כמו תמיד כיף לקרוא...
תמונה מקסימה